נשיכת כלב כעילה בנזיקין

בבית משפט המחוזי בירושלים נדון ערעורם של לוסיאן גלרטר ואח’ (להלן: "לוסיאן"), שיוצגו על ידי עו"ד אריה כרמלי, כנגד דבורה גוגנהיים (להלן: "דבורה"), שיוצגה על ידי עו"ד בעז ארד, וכן ערעור שכנגד. פסק הדין ניתן בינואר 2009, מפי הרכב השופטים יעקב צבן, חנה בן-עמי ורפי כרמל.

בבית משפט השלום, בפסק הדין נשוא הערעור דנן, נפסקו לדבורה פיצויים בסך 1.7 מיליון ₪, בגין נשיכתה על ידי כלב שבבעלות לוסיאן.

בבית משפט המחוזי, טען לוסיאן, כי טעה בית משפט השלום בהטלת האחריות עליו. מאידך טענה דבורה, בערעור שכנגד, כי הפיצויים שנפסקו לה נמוכים מדי.

הארוע : דבורה והוריה התבוננו מחוץ לביתו של המערער, בעת ששהה המערער בחו"ל, ליטפו את הכלב, אשר נשען על גדר הבית, ומשפנו להמשיך בדרכם, תקף הכלב את דבורה, נשך אותה בידה ובפניה, וגרם לה לנזקים חמורים.

לדברי בית משפט השלום, בסמוך לתקיפת הכלב, לא עשתה דבורה כל צעד חריג, ועל כן סיבת התקיפה אינה ידועה.

בית משפט השלום חייב את לוסיאן בפיצויים, מכוח סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), וכן פסק כי לא מתקיימות ההגנות המנויות בסעיף 41ב לפקודה, הדנות בפעולות מצד הניזוק (התגרות / תקיפה / הסגת גבול).

בערעור במחוזי טען לוסיאן, כי הואיל והקים גדר אשר הפרידה בין הכלב בהיותו בחצר לבין העוברים והשבים, יש להטיל אחריות מלאה או לפחות אשם תורם בשיעור גבוה על דבורה, שכן רכנה מעבר לגדר כלפי כלב שלא הכירה ובהיעדר בעליו.

בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של לוסיאן, ופסק כי מכוח הפקודה, מוטלת על בעלי הכלבים אחריות מוחלטת לנזקים שנגרמו על ידי הכלב שבבעלותם, ומשנגרם נזק כאמור, נותר רק לבחון האם מתקיימות אחת או יותר מההגנות שבסעיף 41ב לפקודה.

במקרה דנן, שתי ההגנות הרלוונטיות היחידות היו: (1) התגרות- האם ליטוף כלב מעבר לגדר, כאשר ראשו של הכלב בגובה הגדר, מהווה התגרות בו ; (2) הסגת גבול- האם בכך שדבורה רכנה מעל הגדר ללטף את הכלב, הייתה מסיגה גבול במקרקעין.

לעניין ההגנה שבסעיף 41ב(1) לפקודה, פסק בית המשפט המחוזי, כי ליטוף כלב השומר בחצר הבית אינו מהווה התגרות, על אחת כמה וכמה ללא כוונה להתגרות. מאידך, לדעת השופטים כרמל ובן עמי, יש בנסיבות דנן משום התגרות אובייקטיבית, אשר לכל הפחות מהווה בסיס להפחתת הפיצויים והשתת אשם תורם על דבורה.

לעניין ההגנה שבסעיף 41ב(3) לפקודה, נפסק, כי ליטוף כלב הנשען על גדר הבית, כאשר ראשו מעבר לגובה הגדר, אינו מהווה הסגת גבול במקרקעין, וממילא דבורה לא נכנסה לבית ולא התכוונה לכך.

מאידך, לדעת השופטת בן עמי, הסגת הגבול צריכה להיבחן במסגרת עוולת הסגת גבול במקרקעין המנויה בסעיף 29 לפקודה, לפיו אין צורך בהוכחת כוונה. לדברי השופטת בן עמי, הסגת גבול צריכה להיבחן באופן מרחיב, לפיו כל חדירה לתחומי הבית, לרבות למרחב האווירי שמעליו, מהווים הסגת גבול. באופן זה ראתה השופטת גם את רכינתה של דבורה מעל הגדר, כחדירה לביתו של לוסיאן, המקנה לו הגנה כנ"ל.

לסיכום, נפסק שיש להשית על דבורה אשם תורם לתקיפה ולנזקים שנגרמו לה, ועל כן קבע כי לדבורה אשם תורם בשיעור 25%.

לפיכך, הפחית בית משפט המחוזי 25% משיעור הפיצויים שנפסקו לדבורה, ודחה את הערעור שכנגד.

מאת עו"ד ג’ון גבע.