מאת עו"ד ג'ון גבע.

לבית משפט המחוזי בתל אביב הוגש ערעורו של דוד כהן (להלן: "דוד"), אשר יוצג על ידי עו"ד חיים קליר, כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), אשר יוצגה על ידי עו"ד עילם בורבין.

הרקע להגשת הערעור, הינו בדחיית תביעתו של דוד כנגד מנורה לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה בבית משפט השלום בתל אביב.

מנורה ביטחה את דוד בפוליסת ביטוח חיים, אשר כללה, בין היתר, כיסוי מפני מקרה של אובדן כושר עבודה (להלן: "הפוליסה").
יחד עם חתימתו של דוד על הצעת הביטוח, העביר למנורה הצהרת בריאות, ובה ביקש למנות את סוכן הביטוח להיות שלוחו (להלן: "ההצהרה").

רצה הגורל ולאחר חתימתו של דוד על הצעת הביטוח ושליחת ההצהרה, אושפז דוד בבית החולים בשל מחלת ה"קרון" שהתגלתה אצלו (להלן: "המחלה").

לאחר גילוי המחלה, המשיך דוד לעבוד כמכונאי רכב, אך לאחר שהחמיר מצבו, נקבעה לו דרגת אי-כושר בשיעור של 75% על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהתאם לכך קיבל דוד קצבת נכות בשיעור 100%. אשר על כן, פנה דוד למנורה, וביקש את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה.

לאחר תביעתו של דוד לתגמולי ביטוח, טענה מנורה שמכיוון ודוד לא גילה לה עובדות מהותיות וחיוניות לגבי מצבו הבריאותי, אין מנוס מלקבוע שהפוליסה בטלה החל מתחילתה.

בפסק דינו של בית משפט השלום, נשוא הערעור שלפנינו, נדחתה טענתה של מנורה לגבי תשובותיו של דוד להצהרה, ונפסק כי לא הפר כל חובת גילוי בשלב זה, אך עם זאת קבע בית משפט השלום, שבתקופה שבין העברת ההצהרה למנורה לבין כריתת הפוליסה, הפר דוד חובת גילוי יזום מכוח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") לגבי החמרת מצבו.

בערעור לבית המשפט המחוזי, טען דוד כי החלטת בית משפט השלום בעניין הפרת חובת הגילוי מכוח סעיף 17 לחוק, מנוגדת להוראות אחרות בו, הקובעות שסעיף 17 הנ"ל לא יחול לגבי ביטוחי חיים, ועל כן אין משמעות לכך שלא גילה למנורה בדבר החרפת מחלתו לאחר שליחת ההצהרה.

בנוסף טען דוד בערעורו, כי פסק דינו של בית משפט השלום הסתמך על הוראת סעיף 6(ג) לחוק, הקובעת את דינה של הסתרת מידע מהמבטחת בכוונת מרמה כדין אי-גילוי השולל את תקפות הפוליסה, אך לטענתו לא יוחסה לו כל כוונת מרמה בכתב התביעה, ואף בשל מהלך העניינים ומועד ידיעתו על המחלה, לא ניתן היה לייחס לו כוונת מרמה.

בית המשפט דן בשאלה האם דוד הפר את חובת הגילוי היזום בתקופה שבין מתן ההצהרה לבין כריתת הפוליסה. לטענת דוד, ידע על החמרת מצבו ועל כך שלקה במחלה, רק לאחר שליחת ההצהרה, דהיינו, במועד שבין כניסת הפוליסה לתוקף לבין כריתת חוזה הביטוח, חודש לאחר מכן.

עלתה השאלה מהם המועדים הרלבנטיים לחובת הגילוי היזום של דוד, כאשר מנורה טענה שחלה עליו החובה לגלות לגבי מצבו עד למועד כריתת הפוליסה, ואילו דוד טען שיש להתחשב במועד כניסת הפוליסה לתוקף, חודש קודם לכן.

בית המשפט קבע כי התנהגותו של דוד, ובקשתו להתחיל את תקופת הביטוח חודש לפני כריתתה, מחזקת את ממצאי בית משפט השלום, כי דוד פעל תוך כוונת מרמה, בניגוד להוראת סעיף 6(ג) לחוק.

בעקבות חקירתו הנגדית של דוד ועדויות המומחים הרפואיים בבית משפט השלום, נקבע שלא הגיוני, שלא ידע דוד על כך שלקה במחלה טרם שליחת ההצהרה למנורה.

בית המשפט עשה שימוש בהלכת פסק הדין של בית משפט העליון ע"א 1064/03 אליהו נ' פיאמנטה, ומצא כי היקף חובת הגילוי היזום שהייתה מוטלת על דוד, נקבעת על פי הסטנדרטים שבסעיף 6 לחוק, הגם שמדובר בפוליסה לביטוח חיים, ודחה את טענתו שפסק דינו של בית משפט השלום מנוגד להוראות אחרות של החוק המתייחסות לביטוחי חיים.

עוד נפסק כי לגבי ביטוחי חיים, בהם לא ניתן להחיל את סעיף 17 לחוק, כן יש להיזקק לאמור בסעיף 6 לחוק לגבי השלב הקודם לכריתת חוזה הביטוח, וסעיף 17 יוחל רק בשלב שלאחר כריתת חוזה הביטוח.

לפיכך, נפסק כי קביעתו של בית משפט השלום, לפיה דוד חב בחובת גילוי יזום עד למועד כריתת הפוליסה, הייתה כדין.

בית המשפט קבע שלאור השאלות שנשאל בהצהרה לגבי אשפוזים ותשובותיו, היה דוד מודע לכך שמצבו הבריאותי היווה עניין מהותי לגבי מנורה, אם לבטחו בפוליסת ביטוח חיים.

לבסוף פסק בית המשפט, כי אכן ביקש דוד להחביא את מצבו הרפואי והעובדה שלקה במחלה, וידע על כך טרם כניסת הפוליסה לתוקף, אשר זה עלה בגדר כוונת מרמה כמשמעות סעיף 6(ג) לחוק.

אשר על כן, נדחה הערעור של דוד, ובנסיבות העניין לא נפסקו הוצאות על דוד.