מאת עו"ד ג'ון גבע.

בבית משפט השלום בתל אביב, הוגשה תביעתו של ידיד אברהם (להלן: "אברהם"), כנגד עוזר עסקי רכב בע"מ העוסקת, בין היתר, בקנייה ומכירה של רכבים משומשים (להלן: "עסקי רכב") ומגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל").

אברהם ועסקי רכב ערכו זיכרון דברים למכירת רכב משומש מסוג 'סוזוקי', שניזוק בתאונה (להלן: "הרכב") (להלן: "התאונה").

במעמד רכישת הרכב מעסקי רכב, הובהר לאברהם כי הרכב היה שייך בעבר למבוטח של מגדל, אשר כנגד קבלת תגמולי ביטוח בגין תאונה שעבר עם הרכב, העביר את הרכב למגדל, וזו העבירה אותו לעסקי רכב.

עוד הובהר לאברהם, כי כל שנותר לעשות ברכב לשם תיקונו לאחר התאונה, הם תיקוני פחחות.

לאחר שאברהם השלים את תיקוני הפחחות, ביקש מעסקי רכב את דו"ח השמאי שבדק את הרכב לאחר התאונה מטעם מגדל (להלן: "הדו"ח"), ואת העברת הבעלות על הרכב לשמו של אברהם.

עסקי רכב ומגדל סירבו לבקשת אברהם לקבל לידיו את הדו"ח. יודגש, כי בבדיקת הרכב במכון, כדרישת משרד התחבורה, נאמר לאברהם שהרכב כלל אינו כשיר לנסיעה.

בהתאם לממצאי הבדיקה, דאג אברהם לגרירת הרכב לביתו ולתיקונו במוסך בעלויות נוספות. בנוסף, פעל אברהם לקבלת דו"ח מידי הבעלים הקודמים של הרכב, בשעת התאונה.

אברהם פנה לשמאי ויקטור עידן (להלן: "ויקטור"), אשר בחוות דעתו קבע כי נזקי התאונה עלו כדי "אובדן מוחלט". על כן, פנה אברהם לעסקי רכב לשם קבלת כספו בחזרה, אך נענה בסירוב.

אברהם טען כלפי עסקי רכב ומגדל, לחיובן בגין אובדן ימי עבודה והנאה מהרכב, הוצאות שהוציא בשל תיקון הרכב וקבלת חוות דעת השמאי ויקטור, ובגין רשלנותן במכירת רכב שאינו מיועד אלא לפירוק, בסך כולל של 43,845 ש"ח (להלן: "סכום התביעה").
לטענת מגדל, כלל אין יריבות בינה לבין אברהם, שכן לא ממנה רכש את הרכב ואף לא היה מבוטח אצלה. מגדל טענה כי על פי הדו"ח הרכב היה במצב של "אובדן להלכה" ועל כן הועבר לידי עסקי רכב לצורך שיקום ומכירה ולא לצורך פירוקו.

טענתה של עסקי רכב הייתה כי אברהם, כאדם מנוסה בקניית רכבים משומשים, בחר את הרכב מתוך היצע רכבים, ערך עסקה מקדימה, שבמהלכה שילם מקדמה, המתין להשלמת ההליכים מול בעל הרכב הקודם, נועץ באנשי מקצוע, ידע והסכים כי הרכב עבר תאונה ועל כן היה עליו לקיים בדיקה לרכב ולתקנו, וכן כי מעולם לא נאמר לו, כי נדרשו תיקוני פחחות בלבד. לטענת עסקי רכב, טענותיו של אברהם הינן בגדר "כדאיות העסקה" ותו לאו.

בית המשפט דן בשאלה האם הנזק שנגרם לרכב בשעת התאונה הינו בגדר "אובדן להלכה" בר שיקום, או שמא "Total Loss", ומצא כי על אף שהנתבעות כפרו בחוות דעתו של ויקטור, שבדק את הרכב רק לאחר תיקונו ושימוש בו על ידי אברהם, חוות דעתו היא המקיפה ביותר והראויה להתקבל, על כן נפסק, כי הנזק לרכב מוגדר כאובדן מוחלט.

שאלה נוספת, אותה בחן בית המשפט, הייתה בעניין המצגים שהועברו לידי אברהם, עובר לרכישת הרכב. צויין, כי לא הובהר לאברהם שעליו לקחת את הרכב לבדיקה במכון מורשה, ואף כי התחייבות אברהם לבדיקה כנ"ל הוספה בזיכרון הדברים לאחר חתימתו וללא הסכמתו לכך.

נפסק בעניין זה, כי הנטל לבדיקת הרכב והשבתתו, הוטל מכוח החוק על הנתבעות יחד ולחוד, ולא ניתן היה לגלגל אחריותן זו על אברהם. לטעמו של בית המשפט, על הנתבעות היה למנוע כל שימוש ברכב לבדיקת הרכב ותיקונו טרם מכירתו, כעולה מתקנה 309 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

בית המשפט קבע, על סמך עדויות, בניגוד לטענת עסקי רכב, שאין מדובר בעסק למכירת רכבים למומחים ברכבים שניזוקו בתאונות בלבד, ושאברהם לא ידע ולא היה עליו לדעת על מצבו האמיתי של הרכב, שהיה שונה משהוצג בפניו.

עוד נפסק, כי מכיוון ונציג עסקי רכב, שערך את המו"מ לרכישת הרכב, לא הובא לעדות מטעמה, עלה ככל הנראה חשש מוצדק מלחשוף אותו לחקירה נגדית באשר למצגים שהציג בפני אברהם, וכך שוכנע בית המשפט כי אכן התנאי, כי אברהם יבדוק את הרכב בהתאם לתקנה 309 הנ"ל, הוסף לזיכרון הדברים ללא הסכמתו, וכי עסקי רכב הפרו כלפי אברהם חובות גילוי לגבי מצב הרכב.

מכיוון שבית המשפט קבע, כי מדובר על טעות ב"כדאיות העסקה", אלא בהטעיה, שהיה בה כדי להשפיע על שיקוליו של אברהם, בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולאור האמור לעיל, התקבלה התביעה, והנתבעות חוייבו בתשלום מלוא סכום התביעה בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח.