מאת עו"ד ג'ון גבע.

בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, התקבל פסק דין בעניינה של דניאל אורי דלילה (להלן: "דלילה"), שיוצגה על ידי עו"ד מינזל זיאד, כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), שיוצג על ידי הלשכה המשפטית, ואשר הוציא הודעת צד ג' כנגד דניאל נבי (להלן: "נבי"), שיוצג על ידי עו"ד שולה אלמוזנינו זגורי.

פסק הדין ניתן בשבוע שעבר, מאת כבוד השופטת, הנשיאה, ורד שפר, ונציגות הציבור הגב' לכמן ברכה והגב' נטל ציפי.
השאלה השנויה במחלוקת, הייתה אם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין דלילה, לאחיה נבי. מהתשובה לשאלה זו, נגזרת גם התשובה לשאלה נשוא התביעה שבמחלוקת, האם זכאית דלילה לדמי אבטלה.

על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), כדי שיהיה זכאי עובד לדמי אבטלה, עליו לצבור, בטרם הגשת התביעה למל"ל, 360 ימי עבודה.

דלילה, אשר לגרסת המל"ל צברה 354 ימי עבודה, עבדה בחנות בבעלותו של נבי (להלן: "החנות"), אך בדחיית המל"ל את תביעתה לדמי אבטלה, נטען שכלל לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין נבי, וכי עבודתה בחנות הייתה בגדר "עזרה משפחתית".

על פי ממצאי בית הדין, הייתה דלילה עובדת בחנות, בתמורה, לאחר שנבי אושפז בשל אירוע מוחי, לתקופה של כ- 3 חודשים, מסיום לימודיה ועד תחילת עבודתה כמתמחה לעו"ד, בבית משפט השלום בנצרת.

כמו כן, נמצא, כי בתקופה שלפני התקופה הרלבנטית לכתב התביעה, הייתה דלילה מושיטה, מדי פעם בפעם, עזרה לנבי, ללא תמורה – עזרה שנחשבה לאקראית, ללא התקיים קשרי עבודה בינם.

בתקופה שלאחר תחילתה את ההתמחות בנצרת, ובשל העובדה שנבי עוד לא היה כשיר מבחינה בריאותית לעבוד בחנות, נסגרה החנות, ובמשך כ- 3 חודשים נוספים, הייתה דלילה מוכרת את הסחורה שנותרה בחנות.

בתקופת עבודתה בחנות, פסק בית הדין, כי על אף שלא הופקו לדלילה תלושי שכר ולא דווח עליה כעובדת, עד לכשנתיים מאוחר מכן, אלמלא הייתה דלילה נרתמת לעבודה, החנות הייתה בוודאי נסגרת עם אשפוזו של נבי.

בית הדין קבע, שעל אף שבמהלך תקופת עבודתה, לא קבלה דלילה תמורה, ואף לא סוכם בין השניים על גובה התמורה, הבטחתו של נבי לשלם לה, והוראותיו כיצד לתפעל את החנות, בשילוב עם מצבו הרפואי אותה עת, יש לראות בדלילה כמי שהייתה בטוחה שבבוא העת, תקבל תמורה כספית בגין עבודתה בחנות.

בית הדין ציין בפסק דינו, את הלכת פסק הדין דב"ע נא/ 06 שוורץ – המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה, כי אין בקרבה משפחתית, כשלעצמה, כדי לשלול קיומם של יחסי עבודה בין בני המשפחה, אלא שיש לערוך הבחנה, תוך בדיקת כל מקרה לגופו, בין יחסי עבודה לבין יחסים התנדבותיים.

הוסיף בית הדין וציין, כי גם בקרבה משפחתית, אשר יש בה לשמש מניע לבחירת עובד, ויהיה משקל הקרבה לעניין זה קטן כגדול, אין יד או רגל בדבר קביעת היחסים, וכי יש לבחון את מהות היחסים שנוצרו הלכה למעשה (עב"ל 20105/96 אורלי יהלום – המוסד לביטוח לאומי).

אשר על כן, מצביעה הפסיקה על כך שבקיומם של יחסי קרבה משפחתית, יש לערוך הפרדה בין יחסי עובד-מעביד לבין מקרים בהם בן משפחה אחד עוזר לאחר, ובעת שהעזרה חורגת מעזרה משפחתית מקובלת ופשוטה, ועל פי הנסיבות של כל עניין ועניין, יש לראות בקיומם של יחסי עבודה רגילים.

יחד עם זאת, ראוי לציין, כי בהתקיים קרבה משפחתית, לצורך הקביעה לגבי יחסי העבודה, יבחן בית הדין את מערכת היחסים, כפי שנוצרה בפועל, ביתר קפידה.

סממנים אשר בהם השתמש בית הדין להחלטה בדבר קיום מערכת היחסים, היו, בין היתר, מסגרת שעות העבודה, שיעור השכר, תוך כדי הקבלתם למקובל במשק העבודה.

בהתאם, קבע בית הדין, כי החל מאשפוזו של נבי, התקיימו בין דלילה לבין נבי יחסי עובד-מעביד, וכי עבודתה בחנות הייתה תוך התחייבות לתמורה כספית.

בנוסף, קבע בית הדין כי גם העובדה שלא הוסדרה כל עבודת הניירת מול הרשויות בעניין העסקתה של דלילה, בהתאם לנסיבות המקרה ומחלתו של נבי, לא תאיין את התקיימות יחסי העבודה.

אשר על כן, נפסק כי דלילה צברה את תקופת העבודה הנדרשת בחוק, וכי תביעתה לדמי אבטלה מתקבלת.

יחד עם זאת, התקבלה התביעה במסגרת הודעת צד ג', ונפסק כי על נבי לשפות את המל"ל, שהרי והחוק מקנה למל"ל, בסעיף 369, שיקול דעת לתבוע מהמעביד שיפוי בגין גמלה, על סמך קריטריונים ברורים, אשר נבי לא טען כנגדם, ותוך שמירה על עקרונות הצדק הטבעי.