מאת עו"ד ג'ון גבע.

בבית הדין הארצי לעבודה, ניתן בסוף ינואר 2008 פסק דין בעניינם של עזבון המנוחה דליה באב"ד ז"ל (להלן: "המנוחה") ואח' (להלן: "המערערים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד אברהם גפן, כנגד קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ
(להלן: "הקרן"), אשר יוצגה על ידי עוה"ד אלישע שור ואוהד גלעדי.

את פסק הדין בערעור, נתן כבוד השופט שמואל צור, אשר להחלטתו הצטרפו כבוד השופט הנשיא סטיב אדלר, כבוד השופט עמירם רבינוביץ', נציג עובדים מר שלמה גוברמן ונציג מעבידים מר אבי ברק.

המנוחה עבדה בהסתדרות הכללית – תנועת הנוער העובד והלומד (להלן: "התנועה"), ופרשה לפנסיה מוקדמת בגיל 59.

בהסדר הפרישה עם התנועה, סוכם, בין היתר, כי תזכה המנוחה לפנסיה בשיעור 70% עד הגיעה לגיל 65, ולאחר מכן, בהתאם לתקנון הקרן (להלן: "התקנון").

בהיותה המנוחה בת 63, נהרגה בתאונת דרכים, ותביעת המערערים לקבלת מלוא כספי הקרן, בגין הפרשות משכרה של המנוחה לקרן, שנעשו הן על ידי המנוחה עצמה והן על ידי התנועה (להלן: "כספי התגמולים"), נדחתה בבית הדין האזורי בתל אביב.

עמדת הקרן לאי זכאותם של המערערים לכספי התגמולים, התבססה על התקנון, לפיו נטען, כי הואיל והמערערים אינם בגדר שאירי המנוחה, הם אינם זכאים לכספי התגמולים.

נפסק בבית הדין האזורי לעבודה, כי בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), כספי התגמולים אינם חלק מעזבון המנוחה, כך שאין המערערים זכאים לכספי התגמולים מכוח ירושה.

עוד נפסק בבית הדין האזורי, כי התקנון הוא שקובע את מערכת הזכויות והחובות של חברי הקרן.

אשר על כן, הוראת התקנון, כי על כספי התגמולים לא יחול חוק הירושה, וכן ההוראה, כי זכות המרת כספי התגמולים בתשלום חד-פעמי מוקנית לחבר הקרן בלבד ולא ליורשיו, פורשו כהוראות המהוות את מסגרת זכאות המנוחה לכספי התגמולים. לפיכך, בהתאם להוראות התקנון, אין למערערים זכות לכספי התגמולים.

בהתאם, נפסק, כי אין בעובדה שהמנוחה הפרישה כספים לקרן, כדי להקנות למערערים זכויות שאינן מעוגנות בתקנון.

המערערים טענו, כפי שטענו גם בפני בית הדין האזורי, כי הקרן הפרה את חובת תום הלב ודרישת הגילוי הנאות, בכך שלא יידעו את המנוחה על אפשרות פגיעה בזכאות לכספי התגמולים, במקרה של פטירה. על כן, לטענתם, זכאים המערערים למלוא כספי התגמולים.

בעניין חובת הגילוי, פסק בית הדין הארצי, כי התקנון איפשר, בכפוף להחלטת הנהלת הקרן, לבקש את המרת תשלום הפנסיה בתשלום חד-פעמי, אך זכות זו נתונה לחבר הקרן, ולא ליורשיו, וממילא פוקעת עם מות החבר.

הואיל והמנוחה פרשה לפנסיה מוקדמת, בהסדר טוב יותר מאשר המרת תשלום כספי התגמולים לתשלום חד-פעמי, פסק בית הדין, כי לא ניתן לטעון להסתרת מידע מהמנוחה.

כמו כן, ציין בית הדין, כי מכיוון והמנוחה יצאה לפנסיה מוקדמת, בהסדר עם התנועה ואילו הקרן לא שימשה צד להסדר, טענות בדבר חובת גילוי תוכלנה להיטען כלפי התנועה ולא כלפי הקרן.

בית הדין קבע שלא מדובר במקרה של מסירת מידע שגוי או מוטעה למנוחה, בדבר הזכאות לכספי התגמולים, אלא במקרה בלתי צפוי שנבע מתאונת דרכים, לפיכך ובהתאם לעובדה שההסדר לפנסיה מוקדמת היטיב עם המנוחה, נפסק שלא היה מקום לטעון כלפי הקרן בדבר הפרת חובת גילוי.

הואיל והקרן איננה קופת תגמולים או קופת חסכון, אשר בהן סכומי ההפקדות עומדים לזכות היורשים במקרה של פטירת החוסך, פסק בית הדין, כי זכויות המערערים לכספי התגמולים, תהיינה כפופות אך ורק להוראות התקנון.

התקנון מגדיר את זכותם של שאירי החבר המנוח, כאשר לעניין המערערים, ילדי המנוחה, מכיוון שלא ענו על הגדרת המונח "יתום", הרי שגם לא נכללו בגדר שאירי המנוחה, נפסק, שהם אינם זכאים לקצבת שאירים מהקרן.

לסיכום, דחה בית הדין את הערעור, ללא צו להוצאות, תוך שקבע, כי תקנון הקרן מהווה את "מערכת הזכויות המחייבת ואין דרך להתגבר עליה".

משמע, ככל שלא נבעו למערערים זכויות לכספי התגמולים ישירות מכוח תקנון הקרן, נפסק שאין להם כל זכות לכספים, גם לא מכוח חוק הירושה.