מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני הרכב השופטים משה רביד, אורית אפעל-גבאי ואהרן פרקש, נידונה השאלה בדבר הפירוש למונח "מעביד" במשולש היחסים שבין המערערות אריה חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "המערערות"), אשר יוצגו על ידי עו"ד אילן ירון, לבין המוסד לביטוח לאומי כמשיב (להלן: "המוסד"), אשר יוצג על ידי עו"ד אביתר קציר.

הערעור בא בעקבות פסק דינו שלבית המשפט השלום בירושלים, אשר אישר תביעת שיבוב של המוסד כנגד המערערות, בגין תאונת דרכים של עובד ברכב אשר בוטח אצל המערערות.

בהסכם הסדרת זכות השיבוב של המוסד כלפי המערערות (להלן: "ההסכם"), בשל גמלאות אותן משלם המוסד לנפגעי תאונות דרכים, סויגה זכות השיבוב לגבי תאונות עבודה אשר נגרמו כתוצאה מתאונת דרכים במהלך עבודתו.

המוסד ביקש לראות בעובד אשר נפגע בתאונת דרכים במהלך עבודתו, כעובד של חברת כח האדם אשר 'מסרה' אותו לחברת קוקה-קולה, אותה ביטחו המערערות. בקשתו זו התקבלה בבית המשפט השלום. המערערות מבקשות בערעור לראות בחברת כח האדם כ'צינור' בלבד, כך שחברת קוקה-קולה תיחשב למעביד, ומכיוון שמדובר בתאונת עבודה, לשלול את זכותו לשיבוב.

הפרשנות אשר ניתנה בבית המשפט השלום למונח "מעביד" לצורך ההסכם, הייתה בהתאם להלכת ע"א 6657/95 רותם דשנים נ' אמפרט בנגב בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן: "פרשת רותם"), בכפוף למבחני דיני העבודה, כך שקוקה-קולה הוכרה כצד שלישי ומעבידתו של העובד שנפגע, כנפסק, הייתה חברת כח האדם.

לטענת המערערות, יש לקרוא את הלכת פרשת רותם בצמצום לגבי תביעות שיבוב שנעשות על פי דין ולא מכח הסכמים, וכן רק בהינתן שחברת כח האדם היא אשר משלמת את השכר לעובדים, מה שלא היה במקרה נשוא הערעור. טענה נוספת של המערערות, הייתה כי הלכת פרשת רותם לא חלה מכיוון שלא עסקה בתאונת עבודה שהיא תאונת דרכים.

לטענת המוסד, פרשת רותם עסקה בעובדות זהות, ומכיוון שאין לבית המשפט המחוזי לערער על החלטת בית המשפט העליון, ולשנות מהלכת פרשת רותם, יש לדחות הערעור. עוד טוען המוסד, כי ההפניה בהסכם למונח "מעביד" לפי הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], מהווה ראיה כי הצדדים התכוונו למבחן הפורמאלי, על פיו חברת כח האדם אשר שילמה לעובד דמי ביטוח לאומי, תיחשב למעבידתו.

בית המשפט, בדונו בערעור, קבע כי מכיוון ותביעת השיבוב הוגשה מכוח ההסכם, אשר שלל את זכות השיבוב הנ"ל כאשר מקורו בתאונת דרכים שהיא תאונת עבודה, יש לקבל את הערעור, להפוך את החלטת בית המשפט השלום, ולא לאפשר למוסד את זכות השיבוב.

יחד עם זאת, לא קיבל בית המשפט את טענת המערערות לפירוש המונח "מעביד", על פי ההסכם, בשונה מהדין הקיים. נפסק, כי המונח "מעביד" מוגדר באופן טכני בלבד וללא התייחסות לשאלת ההשתלבות של עובד שגויס על ידי חברת כח אדם למעביד בפועל.

במחלוקת נשוא הערעור, חברת כח האדם שילמה לעובד תגמולי ביטוח מתשלומים שהעבירה לה חברת קוקה-קולה, והמוסד לא הצביע על קיומו של הסכם בין חברת כח האדם לקוקה-קולה שמכיר בראשונה כמעבידתו של העובד שנפגע. כך נפסק שמי שנשאה בחובת תשלומי התגמולים, לצורך ההכרה כמעביד, על פי מבחני הדין, הינה למעשה קוקה-קולה, המבוטחת אצל המערערות.

כך פירש בית המשפט את סעיף 82 לפקודת הנזיקין, המפנה בשאלה מיהו מעביד, לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשל"ה-1975, לסעיף 342(ב) שבו, המטיל חובת תשלומי דמי ביטוח על המעביד, לבחינת הנושא בנטל התשלומים ולא לשאלה הפורמאלית מי שילם אותם בפועל. פרשנות זו, תמך בית המשפט בפרשת רותם אשר הבחינה מיהו מעביד לפי מי שנשא בנטל תשלום שכרו של העובד.

בית המשפט פסק, כי להבדיל מהנסיבות של פרשת רותם, חברת כח האדם שימשה כאן בלבד כ'צינור' להעברת תשלומים לעובד, ויש לראות בקוקה-קולה כמעבידתו של העובד הנפגע בתאונת עבודה, אשר על כן יעמוד למערערות הסייג בדבר זכות המוסד לשיבוב.

הערעור, כאמור, התקבל, ובית המשפט חייב את המוסד בתשלום הוצאות משפט בשתי הערכאות ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.