מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית משפט השלום בחיפה הוגשה תביעתו של עזרא שנפ (להלן: "עזרא"), מנהלה של חברה לשיווק והפצה של אופניים וחלקי חילוף, קוברה בורדו בע"מ (להלן: "קוברה") אשר יוצגו על ידי עו"ד צבי הרשקוביץ, בעקבות פריצה למחסניה, כנגד אליהו חברה לביטוח (להלן: "אליהו"), שיוצגה על ידי ע"ד ברוך שיפמן, ואשר ביטחה במועד הפריצה את קוברה בביטוח לעסק.

פוליסת הביטוח הונפקה יום לאחר אירוע הפריצה, וכללה תוקף רטרואקטיבי לשלושה חודשים עובר לפריצה (להלן: "הפוליסה").
המחלוקת נסובה על שאלת הכיסוי הביטוחי והיקף תגמולי הביטוח אשר נתבעו בסך של 463,886 ₪.

את הצעת הביטוח, אשר הוגשה במועד תחילת הפוליסה, הציע סוכן הביטוח שמעון אלבז (להלן: "שמעון"), אשר כנגדו הוציאה אליהו הודעת צד שלישי, ויוצג על ידי עו"ד ג'ובראן.

אליהו טענה להפרת חובת הגילוי, שכן שמעון ועזרא לא טרחו ליידע על מקרה פריצה שארע כשלושה חודשים עובר להצעת הפוליסה (להלן: "הפריצה הראשונה"), ולטענתה העלימו פרטים מהותיים בנוגע לעברה של קוברה. על כך הוסיפה אליהו, כי שמעון הוא שגרם לתביעת הביטוח.

שמעון השיב בכפירה על הודעת הצד השלישי, וטען כי המחדל היה דווקא של אליהו, בכך שהשאירה את הצעת הפוליסה ללא טיפול במשך שלושה חודשים עד להנפקת הפוליסה בפועל. נוסף על כך ציין שמעון כי במכתב דחיית התביעה שהוצא על ידי אליהו לקוברה, כי לא הועלתה כל טענה בדבר מרמה.

טענת אליהו, לפי הוראות סעיפים 6, 7(ג) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, בעניין חובת הגילוי, כי בעקבות השמטת הפרטים המהותיים בגין הפריצה הראשונה, תהיה פטורה מתשלום תגמולי הביטוח, נדחתה לאחר שמיעת העדויות והעיון במסמכי קוברה על ידי סגן הנשיא, השופט יעקב וגנר.

נפסק שלא הוכחה כל כוונת מרמה והשמטת פרטים וכן שעזרא ושמעון כלל לא הסתירו את קיומן של דוחות בגין הפריצה הראשונה ואת הפריצה עצמה. חיזוק לכך מצא בית המשפט בכך שבהצעת הביטוח נשאלה שאלה לגבי פריצות שאירעו בעבר, אך פריצה פעוטה ועתיקת יומין קרתה בטווח זמן רב יותר מזה שקוברה נשאלה לגביו.

בית המשפט ציין את חומרת טענת התרמית, שכדי שישתכנע בכך בית המשפט יש להביא ראיות מוצקות יותר לכוונה לרמות את המבטחת, ומכיוון אופייה הכמעט פלילי של הטענה, ברמת הסתברות גבוהה מזו של המשפט האזרחי.

יתרה מכך, פסק בית המשפט כי לפי הראיות שהובאו בפניו, אליהו אף ידעה על דבר הפריצה שארעה, לפחות באמצעות החתמת אשר שימשה כחתמת גם בחברת הביטוח בה קוברה הייתה מבוטחת לפני כן, וכי לא ייתכן ששמעון מסר לאליהו פרטים שקריים והעלים את עובדת הפריצה שקרתה יום קודם לחתימת אליהו על הפוליסה.

בהתאם לאמור לעיל, דחה בית המשפט את הטענה בדבר אי עמידתה של קוברה ושמעון בחובת הגילוי ואת טענת התרמית. כמו כן, ייחס בית המשפט חשיבות לכך שאליהו המשיכה לעבוד שנתיים נוספות עם שמעון לאחר המקרה, כך שלא ייתכן וראתה בו כמי שרימה אותה.

בית המשפט מעלה את סוגיית השליחות, לפיה סוכן הביטוח הינו שליח המבטחת, ועליה חלה החובה לפקח על מעשיו ולהעמיד גב איתן מאחורי פעולותיו בתיווך בעסקי הביטוח, גם אם חרג מההרשאה שקיבל מהמבטחת.

מכיוון שלדעת בית המשפט לא הייה במקרה דנן היפוך השליות באופן מפורש, הרי ושמעון פעל במסגרת שליחותו על ידי אליהו, גם כאשר עזרא הסמיך אותו לחתום בשמו על ההצעה לפוליסה. מכיוון שכך, ראה בית המשפט את שמעון כפועל מטעם אליהו ותחת הסמכות (לפחות הסמכות הנחזית) אשר קיבל ממנה.

אליהו, במכתבה לקוברה, טענה שמכיוון שלא הותקנו אמצעי המיגון הנדרשים תחת הפוליסה, אין היא מחויבת בתשלום תגמולי הביטוח. על כך פסק בית המשפט שמכיוון שקוברה קיבלה את הפוליסה רק לאחר הפריצה, הרי שלא ידעה על דרישה כאמור.

כמו כן נפסק, שלא ייתכן מצב בו קוברה המשיכה, לדרישת אליהו, לשלם את פרמיית הביטוח, בעוד שהפוליסה לא הייתה בתוקף.

תוצאת פסק הדין הייתה לחייב את אליהו בתגמולי הביטוח, אך מכיוון שלא הוצגו ראיות וחוות דעת שתאמו את גרסתה להיקף הנזק הנטען, קיבל בית המשפט את חוות הדעת של רואה החשבון חיים כהן מטעם אליהו, בסך כולל של 253,000ש"ח וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך נוסף של 30,000 ₪. לגבי שמעון, נדחתה הודעת הצד השלישי, ונפסקו לזכותו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.