מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית המשפט השלום בירושלים (ת"א 010607/05), ניתן לאחרונה פסק דין חשוב בנושא ההבחנה בין נהג "גנב" לבין נהג, ש"חרג מההרשאה" שניתנה לו. מדובר בתביעה של מר בנימין קנטור, המבוטח (להלן: "המבוטח") בביטוח מקיף, שהיה מיוצג על ידי עו"ד פנחס כהן, אשר ביקש למכור את רכבו המבוטח מסוג סיטרואן, כשלרכב אין ביטוח חובה ואין טסט. בהתאם לתנאי פוליסת המקיף, היה מותר לנהוג ברכב רק מי שמלאו לו 30 ומחזיק ברישיון כדין. אחד הקונים הפוטנציאלים, מר עקבני מועתז, ביקש לבצע בדיקה לרכב כנהוג בקניית רכבים משומשים (להלן: "הקונה").

לטענת המבוטח, לאור בעיות אלו אסר על הקונה לנהוג ברכב, וציפה שיעבירו בגרירה. בנוסף, טען כי החתים את הקונה על מסמך בו מתחייב הקונה שלא לנהוג ברכב.

חרף האמור, לקח הקונה את הרכב ונהג בו לכפרו לצורך הבדיקה. במהלך הנסיעה אירעה תאונה והרכב נהרס כליל. חברת הביטוח סירבה לפצות בטענה שהמבוטח לא אסר על הקונה לנהוג ברכב, והיה מודע לכך שהקונה לא עומד בתנאי הפוליסה.

לגבי המסמך שחתם הקונה, מציין כבוד השופט אברהם רובין, שאמינותו מוטלת בספק שכן חקירת המבוטח על ידי חוקר מטעם מגדל חברה לביטוח בע"מ, שהייתה מיוצגת על ידי עו"ד מלאך (להלן: "המבטחת") ואי ציון קיום המסמך עד כיומיים לאחר החקירה מצביעה על כך, או לפחות מרמזת, שהמסמך נערך לאחר כל אירוע התאונה.

המבוטח בתביעתו ציין, כי המבטחת לפצותו מכיוון שהרכב נגנב ממנו על ידי הקונה. אין חולק שפוליסת הביטוח המקיף מכסה מפני גניבה. נשאלת השאלה לגבי הפרשנות שיש ליתן למונח "גניבה" בפוליסת הביטוח המקיף.

מנקודת מוצא פרשנית, ראשית יש להיזדקק ללשון חוזה הביטוח, כך שאין לאפשר למונח גניבה פרשנות כזו שלא תהלך יד ביד עם לשון הפוליסה. שנית, אותו פירוש נבחר, עליו למצות את תכליתה האובייקטיבית העסקית של הפוליסה (לעניין זה צוטט פסה"ד ע"א 11081/02 מאת בית המשפט העליון, לפיו הנורמה הנוהגת והראויה עומדת בבסיס הפוליסה והערכים אותם היא באה לקדם או שלא לקדם, כשהפירוש יהיה סביר ויעיל מבחינת שני הצדדים יחד). מכאן, בפירוש המונח "גניבה", יש להביא חשבון את יסודות הגניבה כפי שהם מצטיירים בדין הפלילי, דהיינו: הכוונה לשלילת קבע של הרכב מידי הגנב, והיעדר הסכמתו של בעל הרכב שבעלותו תישלל ממנו.

מכיוון שבפוליסות ביטוח עסקינן, ובית המשפט יבחר לרוב את האינטרס של המבוטחים, הוחלט כי ניתן לייתר אחד היסודות ולהכיר בגניבה גם כאשר יסוד הכוונה מעורער ואילו בעל הרכב איתן בדעתו שלא ייקחו ממנו את רכבו. גישה זו אומצה בפסיקה בעיקר במקרים בהם לא הוכחה כוונת גניבה, אך מהשתלשלות הלקיחה, נגרם נזק לרכב ולבעליו.

יחד עם זאת, במקרה דנן, הכריע בית המשפט להיפך וקבע, שלא זאת בלבד שלא הייתה לקונה כל כוונה לגניבת הרכב (הרי שבכוונתו היה להחזיר הרכב למבוטח), אלא גם שהרכב נמסר בהסכמתו של המבוטח.

אשר על כן, קבע בית המשפט כי מדובר על חריגה מהרשאה של הקונה, ולכן לא קמה לטובת המבוטח הזכות לקבל תגמולי ביטוח. לאור האמור, התביעה נדחתה, ועל המבוטח הוטלו הוצאות שכ"ט המבטחת.

יש לציין שהתביעה כנגד הקונה התקבלה בהיעדר הגנה ובהיעדר ייצוג.