מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית הדין לתביעות קטנות בירושלים הוגשה תביעתו של אברהם ברנה (להלן: "אברהם") כנגד המבטחת בביטוח חובה, ישיר איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת").

בליל שושן פורים, שתה אברהם עד דלא ידע, ועל אף שהוחזר לביתו על ידי אשתו, ולא נהג חזרה, מעט אחרי שחזר יצא את הבית עם מפתחות הרכב, ונהג, כמובן, לאחר שעלה על המדרכה, אל תוך מספר כלי רכב.

בעקבות המקרה, ולאחר שהתפכח, תבע אברהם את תגמולי פוליסת הביטוח שהייתה בבעלותו, ואילו המבטחת סירבה לשלם בטענה שנהג בגילופין, וכן לאחר שנמצא בדמו ריכוז גבוה של אלכוהול.

בהתאם לאמור לעיל, פנה אברהם לבית הדין, הציג מספר תימוכין מעניינים שצודדו בתביעותיהם של נהגים שונים בגילופין את חברות הביטוח, ואף הצעת חוק פרטית שהוגשה ופועלת לטובתו בעניין הכיסוי הביטוחי אשר עומד לזכותו של נוהג בגילופין על ידי חברות הביטוח.

בית הדין הביא בתמצית את טענות המבטחת: כי מראש לא נטלה המבטחת בחוזה הביטוח את הסיכון שאברהם ייסע בעודו בגילופין, סיכון שאינו בלתי צפוי ונובע מהתנהגות; את דרישת תום הלב החלה במערכת המשפט שלנו על כל מערכת יחסים חוזית, לרבות כשמדובר בחוזה ביטוח; וכי מבחינת המדיניות המשפטית הראויה, לדעת המבטחת, ראוי לשלול תגמולי ביטוח מנהגים בגילופין.

על כך ציין בית הדין, כי הטענות כנ"ל הוצגו פעמים אינספור, אך נדחו שוב ושוב על ידי ביהמ"ש. הטעם המשפטי לדחות הטענות, כפי שציין בית הדין, עומד בבסיס פוליסת הביטוח והדין, שהרי והפוליסה ברורה דיה כך שאין להידרש לפרשנותה על סמך עקרונות כלשהם וכמו כן, ההחרגה המצויה בחוק לעניין התנהגותו של הנהג מתייחסת לנהיגה בהשפעת סמים, כאמור בסעיף 18(ב)(5) לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986, ואין החרגה דומה לעניין נהיגה תחת שכרות.

בגין ההתייחסות השונה בחקיקה לנהיגה בהשפעת סמים, אשר כן תשלול את הזכאות לכיסוי הביטוחי, לבין אי ההתייחסות לנהיגה בגילופין, קובע בית הדין שהסיבה איננה נובעת מהשמטה בשוגג או מתן פתח לפרשנות שיפוטית, אלא נעוצה בכך שלא תמיד קיימת זהות בין הניזוק כתוצאה מהעבירה לבין זה שלא נהג כחוק, וכן כי לא תמיד תהיה התאמה בין חומרת המעשה לבין הנזק.

השופטת בר-אשר צבן תמר קבעה מפורשות שאין לנקוט בדרך הצמצום והפרשנות המצרה כאשר באים לבחון האם אירוע פלוני נכנס לגדר הכיסוי הביטוחי, כן אין להרחיב את ההתנאות שבפוליסת הביטוח, כך שיכללו הפרות כלשהן של דבר החוק, כגון חציית כביש באור אדום.

בית הדין קובע כי יש להפריד בין דרכי הטיפול של המשפט הפלילי לבין הזכאות של מבוטח לדמי הכיסוי הביטוחי, ואין חברת הביטוח חלק מרשויות האכיפה, גם לא הוסמכו לענוש בפלילים את מבוטחיהן פורעי החוק.

בהתאם לכל זאת, נפסק שאי שלילת הכיסוי הביטוחי ממבוטח אשר נהג בגילופין, עומד בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הראויה ועם רוח החוק אשר בצורה מודעת החליט שלא להחריג את הכיסוי הביטוחי כאשר מדובר בנהג שיכור.

כפי שצוטטה כבוד השופטת בפסק דינה, מבין מספר פסקי דין מהשנים האחרונות, נראה כי זו גם רוח הפסיקה, שלא לשלול ממבוטח שנהג בגילופין את זכותו לתגמולי הביטוח.

את העובדה שבפסקי דין רבים נטענו טענות דומות של חברות ביטוח, כנגד מבוטחיהן אשר ביצעו תאונות ונזקים בהיותם נוהגים תחת השפעת אלכוהול, ראה בית הדין כהסתערות על דלת פתוחה אשר מאחוריה תמיד נמצא אותו הדבר, והוא התשובה שניתנה, כי המבטחת תשלם לאברהם את נזקיו על פי הפוליסה, סכום בסך 16,528 ש"ח, לרבות פיצוי בגין עוגמת נפש עקב התנהלות המשפט, בסך 1,272 ש"ח וכן הוצאות משפט.

מכיוון שכפי שהתברר, שהמבטחת פנתה לייעוץ של עו"ד על מנת שזה יכתוב עבורה את כתב ההגנה, למרות שמדובר בתיק בבית הדין לתביעות קטנות, בו אסור הייצוג על ידי עו"ד מוסמך, גם אברהם ביקש ייעוץ משפטי, ועבור כך נפסק כי המבטחת תשא בנוסף גם בהוצאה זו של ייעוץ אברהם בעו"ד.