מאת: עו"ד ג'ון גבע.

סוכן ביטוח מכר את רכבו לחברו (להלן: "הסוכן"), תומר הראל (להלן: "תומר"). הרכב מסוג פולקסווגן גולף קומפורטליין (להלן: "הרכב"), נרכש באמצעות הלוואת ליסינג ובוטח באמצעות מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה") בתיווכו של הסוכן, הפעם כסוכן ביטוח.

שלושה חודשים לאחר הקניה נגנב הרכב מביתו של תומר. מנורה הסכימה ליתן פיצוי חלקי בגין גניבת הרכב לאור היעדר מיגונים כנדרש לפי הפוליסה.

בעקבות הפיצוי החלקי הגיש תומר תביעה לבית המשפט השלום בתל אביב כנגד הסוכן.

תומר, שהיה מיודד עם הסוכן, ביצע את עסקת מכירת הרכב, כך שחלק מהתמורה הועברה ישירות לסוכן, וחלק נוסף בהתחייבותו של תומר לשלם לחברת הליסינג את יתרת התשלום שנותרה לסוכן לשלם לחברת הליסינג כדי לרכוש הרכב ממנה. זאת אומר תומר לקח על עצמו את יתרת ההתחייבות של הסוכן כלפי ליסינג.

לאחר עסקת המכירה, ביטח תומר את עסקיו, לרבות ביטוח מקיף לרכב בחברת מנורה (להלן: "מנורה"), ולרבות ביטוח לבני משפחתו באמצעות הסוכן. עקב מערכת היחסים בינם, ויתר הסוכן, לטענתו, על עמלות התיווך בעסקי פוליסת הביטוח.

בדונם על עריכת פוליסת הביטוח עבור הרכב ערב מכירתו, לטענתו של תומר, אמר לו הסוכן שכל אמצעי המיגון כבר הותקנו ברכב, כך שיעשה לו ביטוח זול במיוחד, וכל שנותר על מנת שפוליסת הביטוח תיכנס לתוקף, הוא לעשות בדיקת אמצעי מיגון, אותה ביצע תומר מיידית. בהחזירו תוצאות הבדיקה לסוכן, כך טען, אמר לו הסוכן, שהרכב מכוסה בפוליסת ביטוח מקיף תקינה.

לאחר הגניבה, הסכימה מנורה לשלם את תגמולי הביטוח, אך לא במלואם מכיוון שלטענתה, נערך לרכב מיגון חסר, ולא הותקן בו "קודן". אשר על כן, הגיש תומר התביעה הנ"ל, בה הוא מבקש מבימ"ש לחייב את הסוכן בתשלום ההפרש בין תגמולי הביטוח לבין שווי הרכב, בגין התרשלות הסוכן בחובתו כלפי תומר.

לטענתו של תומר, פנה אליו הסוכן מיד לאחר שהיה אצלו חוקר מטעם מנורה, וקרא לתומר לצורך תאום גרסה שקרית לפיה, תומר גר בבית דירות בראשון לציון, שהרי ואם תגלה מנורה, שאכן תומר התגורר בבית הצמוד לקרקע, יש צורך בקודן כדי שהפוליסה תהיה בתוקף, שכאמור ולא הותקן.

הסוכן טען להגנתו, כי תומר ידע שהאישור בדבר עמידת אמצעי המיגון בתנאי הפוליסה כפוף לשקר לפיו לא התגורר בבית הצמוד לקרקע. בנוסף טען הסוכן, שמזכירתו הודיעה לתומר, מרגע גילויה שאכן תומר גר בצמוד לקרקע, שעליו להתקין ברכב "קודן" על מנת שלפוליסה יהיה תוקף.

בית המשפט פסק לאור העדויות והעובדות שהוצגו בפניו, שאכן הסוכן התרשל בתפקידו כסוכן ביטוח, וכן שלתומר אשם תורם בדבר, כך ששניהם אחראיים לנזק הכספי ביחס 1/3 לחובתו של תומר ו- 2/3 לחובתו של הסוכן בסכום הנזק שנגרם.

בית המשפט שוכנע כי הסוכן ידע, טרם עריכת הפוליסה, על כך שתומר התגורר בבית צמוד קרקע, ולא כפי שהצהיר לצורך בדיקת המיגון, ושכנראה והטעות הייתה של הסוכן - בכלל על הצורך ב"קודן" לצורך מתן תוקף לפוליסה. בית המשפט לא קיבל את גרסתו של הסוכן, לפיה לא ידע שתומר התגורר בקומת קרקע, מכיוון יחסי החברות בינם שנמשכו כ-5 שנים עובר למקרה הגניבה, והעובדה שביקר בביתם של תומר ואימו מספר חודשים לפני הגניבה.

בנוסף, מציין ביהמ"ש, שאפילו ותומר מסר מידע לא מדויק למנורה, חלה על הסוכן כסוכן הביטוח שידע את פרטי מגוריו של תומר, האחריות לדרוש ממנו להתקין "קודן" ובנסיבות המקרה, גם האחריות לכך שהפוליסה לא מכסה את הנזק הכספי שנגרם מהגניבה.

את המידע שברשות הסוכן, רואה בית המשפט כבידיעת מנורה בהתאם לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כי הסוכן פועל כשלוחה של חברת הביטוח, ועל כן מנורה לא יכולה להתנער מפוליסת הביטוח בשל אי-ידיעת פרט לגבי המבוטח, אך כן יכולה, כפי שעשתה, לטעון לאי-כיסוי מלא או חלקי בעקבות הפרט החסר, ובו יחוב באחריות הסוכן בעל המידע המלא.

בעניין אשמו התורם של תומר, קבע בית המשפט, כי הטענה שהסתמך על דבריו של הסוכן שאכן הרכב מצויד בכל אמצעי המיגון הנדרשים, איננה מספיקה כדי לפטור אותו מאחריות בקריאת פוליסת הביטוח בה נרשם לגביו כדייר קומת קרקע, חלה חובה להתקין "קודן", ובכך התרשל גם הוא.

בית המשפט פסק הוצאות משפט ושכ"ט לזכותו של תומר, בנוסף לסכום נזק שחושב כ-2/3 מערך הרכב לפי הפוליסה ולאחר ניכוי התגמולים שכבר שולמו.