בבית משפט לימאות בחיפה נדונה בקשתה של מרכזי תעשיות ע.ע.ד. סחר 2005 בע"מ (להלן: "המבקשת"), שיוצגה על ידי משרד עוה"ד אילן אורלי ושות', כנגד האנייה ""Eleftheria (להלן: "המשיבה") שיוצגה על ידי משרד עוה"ד ש' פרידמן ושות'.
ההחלטה ניתנה במרץ 2013 מפי כב' השופט רון סוקול.
המבקשת הגישה תוספת תביעה לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט לימאות, לפיצוי בגין נזק למטען תירס למספוא שהובל באוניה Eleftheria (להלן "האנייה"). לדברי המבקשת מדובר במטען שהובל מספק בארצות הברית ונפרק בישראל. על פי הנטען בתוספת התביעה, לאחר הפריקה התברר כי המטען ניזוק. המבקשת ביטחה את הובלת המטען בפוליסה שהוצאה על ידי חברת Zurich Insurance Plc (להלן: "המבטחת"). בחודש מרץ 2011 שילמה המבטחת למבקשת תגמולי ביטוח עבור כ – 30% מהנזק הנטען. ביוני 2012 הודיעה המבטחת למבקשת, כי היא מסכימה לכך שהמבקשת תמשיך בהליכים של מלוא סכום התביעה, תוך הסכמה כי הפיצוי שישולם יחולק בין המבקשת לבין המבטחת בחלקים יחסיים. כן הוסכם, כי המבטחת תימנע מהגשת תביעה כנגד האנייה או בעליה.
המבקשת טענה בתביעתה, כי הנזק שנגרם לה הינו בסך של 3,337,000 ₪ ועל כן הגישה את תביעת הפיצוי. לטענת המבקשת היא ניהלה משא ומתן עם המשיבה לסילוק התביעה. במהלך המשא ומתן טענה המשיבה, כי זכות התביעה בגין חלק מהנזק, שעבורו קיבלה המבקשת תגמולי ביטוח, עברה למבטחת מכוח דיני התחלוף (סוברוגציה) וכי המבקשת אינה יכולה לתבוע בגינו. בהמשך לעמדה זו של המשיבה, הגישה המבקשת את בקשתה לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספת המבטחת כתובעת. תכלית הבקשה לאפשר למבטחת לתבוע ביחד עם המבקשת את הנזק שבגינו ישולמו תגמולי הביטוח.
מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה עומדת על טענתה כי עם תשלום תגמולי הביטוח למבקשת עברה זכות התביעה לשיפוי, בגין חלק זה של הנזק הנטען, למבטחת. לטענתה, המבקשת איבדה את זכות התביעה בגין כל נזק שעבורו קיבלה תגמולי ביטוח. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי תביעת המבטחת לשיפוי התיישנה ומפנה לתקנות "האג" בעניין שטרי מטען, שאומצו בתוספת לפקודת הובלת טובין בים, ולפיהן מתיישנת תביעה לפיצוי בגין נזק למטען בתוך שנה ממועד מסירת המטען. לסיום מדגישה המשיבה, כי תקנות "האג" קובעות התיישנות מהותית, פקיעה של זכות התביעה, ועל כן טוענת כי גם למבטחת אין כל עילת תביעה כנגדה.
בית המשפט הסביר, כי על פי סעיף 72(א)(2) לחוק חוזה הביטוח, המחריג את הביטוח הימי מתחולתו, מסייג הוראת החרגה זו ומורה כי הוראות סעיפים 62 ו – 69 לחוק יחולו גם על ביטוח ימי. סעיף 62 קובע את הוראות התחלוף, כלומר מסדיר את יחסי המבטח ששילם תגמולי ביטוח עם הצד השלישי. סעיף 69 לחוק קובע הוראות בדבר מתן עדיפות למי שניזוק באחריות המבוטח שנקלע לחדלות פירעון על פני נושיו האחרים ויצירת יריבות ישירה בין הניזוק למבטח. לענייננו רלוונטית הוראת התחלוף.
מכוח סעיף 62, נכנס מבטח ששילם תגמולי ביטוח לנעליו של המבוטח בכל הנוגע לזכויות המבוטח כלפי צד שלישי בגין מקרה הביטוח. משמעות "הכניסה" של המבטח לנעלי המבוטח הינה, כי למבטח אין יותר ממה שהיה למבוטח והצד השלישי יכול להעלות כנגד המבטח, התובע מכוח התחלוף, את כל טענות ההגנה שעמדו לו כנגד המבוטח. כך למשל נפסק, כי הצד השלישי רשאי להעלות טענת התיישנות, שעמדה לו כנגד המבוטח, וכי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו קמה למבוטח עילת תביעה כנגד הצד השלישי.
בית המשפט הבהיר, כי חובה עלינו לזכור שמערכת היחסים שבין המבטח לבין המבוטח אינה תמיד ברורה. לעיתים נדרשים בירורים, ואף הליכים משפטיים, לצורך הסדרת תשלום תגמולי הביטוח. אלו עשויים לארוך יותר משנה. אין כל היגיון שהמוביל – המזיק, יזכה ליתרון כלשהו בשל הימשכות ההליכים שבין המבוטח למבטח ובלבד שבמסגרת הזמן הקבועה בדין הוגשה כנגדו תביעה וניתנה לו אפשרות לכלכל צעדיו ולהכין ראיותיו.
בית המשפט קבע, כי: "תיקון התביעה וצירוף המבטח ששילם תגמולי ביטוח, מבלי שהדבר משנה את היקף התביעה ואת הטענות, אינו פוגע בדרך כלשהי במזיק (השוו לרע"א 2607/12 אל על נתיבי אויר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ)".
בית המשפט סבר, כי לא עומדת למשיבה טענת התיישנות כנגד המבטחת כאשר היא נכנסת לנעלי המבקשת מכוח עקרון התחלוף.
ההתייחסות למצב על פי הדין הישראלי מתוך הנחה כי דין זה חל, אינה נכונה, שכן בשלב זה לא הוברר מהו הדין הרלוונטי שיחול על התביעה ועל יחסי הצדדים ולא ברור האם טענת ההתיישנות הנטענת צריכה להתברר על פי דין הפורום או על פי דין העילה.
בית המשפט ציין, כי גם דין הפורום וגם דין העילה (Lex Causa) מפנים אותנו לדין הישראלי. יתרה מזו, אפילו הדין הרלוונטי הינו דין חוזה הביטוח (אף שספק בעיניי אם דין זה רלוונטי ליחסים עם צד ג') הרי שעל פי הדין האנגלי, שנטען כי הוא חל מכוח הסכמה על פוליסת הביטוח, אין מניעה לצירופו של המבטח ששילם תגמולי ביטוח לתביעות המבוטח גם אחרי תקופת ההתיישנות.
לסיכום, ביהמ"ש קבע, כי יש להתיר את תיקון כתב התביעה. המבקשת תוכל להגיש כתב תביעה מתוקן, בדרך של צירוף המבטחת.
