נכסים חיצוניים הם בעיקרם נכסים שהתקבלו במתנה או בירושה על ידי אחד מבני הזוג, או נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין.


ככלל קיימים בישראל שני משטרים רכושיים עיקריים. המשטר הרכושי המכונה "חזקת השיתוף" החל על בני זוג שנישאו לפני ה-1.1.74 והמשטר הרכושי שחל על בני זוג שנישאו לאחר ה-1.1.74, המוסדר בחוק יחסי ממון והמכונה הסדר איזון המשאבים. הכלל על פי "חזקת השיתוף" הוא שנכסים שצברו בני זוג ממאמץ משותף במהלך חייהם משותפים לשניהם, ולא חשוב על שם מי רשומים הנכסים. לגבי נכסים חיצוניים נטל ההוכחה בדבר השיתוף הוא על הטוען לשיתוף. חוק יחסי ממון מצדו קובע במפורש שנכסים חיצוניים אינם מתחלקים בין בני הזוג. מובן שבהסכם ממון יכולים הצדדים להחליט אחרת.


מה ההבדל בין חזקת השיתוף לחוק יחסי ממון?


ההבדל העיקרי בין חזקת השיתוף לבין חוק יחסי ממון הוא בנוגע למועד שבו ניתן לדרוש את פירוק השיתוף בנכסים. בעוד חזקת השיתוף מתייחסת אל זכויות בני הזוג כאל קניין אשר ניתן לדרוש את חלוקתו בעל עת, חוק יחסי ממון קובע שיתוף חוזי דחוי, קרי בני הזוג אינם שותפים בנכסים הרשומים על שם מי מהם אלא במועד הפירוד, כאשר במועד זה חולקים בני הזוג בזכויות ובחובות שצברו ממאמץ משותף וכל זאת במסגרת איזון משאבי בני הזוג.


לפני תיקונו של חוק יחסי ממון בשנת 2008 הייתה בעיה של חלוקת נכסים כאשר אחד מבני הזוג סירב להסדר הגירושין, שכן החוק התנה את חלוקת הרכוש בסידור הגירושין. קודם לתיקון החוק כבר החלו בתי המשפט לפתח את ההלכה המכונה בפיהם הלכת השיתוף הספציפית, כל אימת שרצו לסייע בידי בן זוג שדרש חלוקה של נכס טרם הוסדרו הגירושין. הדבר נעשה באמצעות החלת הדינים הכלליים על בני הזוג כגון חוק החוזים, הנאמנות והשליחות וכדומה, ולמעשה יצירת משטר שלישי חדש על בני זוג והוא הדין הכללי.


כיום משתמשים בתי המשפט בהלכת השיתוף הספציפית כדי להורות על חלוקת נכס חיצוני כאשר הם סבורים כי כך הצדק מחייב


לאחרונה, ביום 21.9.15, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב שבמסגרתו נקבע שמגרש שקיבל הבעל במתנה ועליו בנו בני הזוג את ביתם בשלב מאוחר יותר, יחולק בין בני הזוג מכוח זאת שהאישה הוכיחה כוונה מצד הבעל לשיתוף ספציפי בנכס.


במקרה זה הוכיחה האישה כי עם קבלת המגרש במתנה על ידי הבעל, חתמה על הסכם ממון שלפיו במקרה של פירוד היא תפוצה בסכום כספי בגין ויתורה על הזכויות במגרש. בהמשך אף נתן הבעל לאישה מחצית מזכויותיו במגרש במתנה ואף חתם על תצהירי מתנה, וזאת במקביל לביטולו של הסכם הממון. יצוין כי המתנה לא השתכללה למתנה סופית שכן הזכויות לא נרשמו על שם האישה בפועל. עם זאת נחתמו כל המסמכים המשפטיים הנדרשים לצורך זאת.


הלכת השיתוף הספציפי וחלוקת הזכויות בין בני הזוג גם אם רק הבעל קיבל את הנכס במתנה


הבעל ניסה לטעון כי חזר בו מהמתנה עקב התנהגותה המחפירה של האישה כלפיו. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לא נערך ניתוח לגבי התנהגותה של האישה, מחפירה אם לאו, אך עולה מפסק הדין כי התנהגות זו הוכחה במסגרת התדיינות אחרת בין בני הזוג. אך בית המשפט ביקש שלא להיכנס לסוגיה זו של דיני המתנה, בקבעו כי לאישה מגיעות זכויות במגרש מכוח הלכת השיתוף הספציפי. בית המשפט ראה בביטול הסכם הממון כמו גם בתצהירי המתנה ובהשקעה שעשו בני הזוג עת בנו את ביתם על המגרש, לקחו הלוואות ומשכנתאות כוונה לשיתוף ספציפי, והורה על חלוקת הזכויות בבית בחלקים שווים בין בני הזוג.


בין היתר הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק דינו של כבוד השופט העליון דנציגר שניתן בסוף שנת 2012, ובו הורה השופט על חלוקת זכויות בדירה שהייתה לבעל מלפני הנישואין בשל הבטחה שנתן בעל פה בנוכחות חבר המשפחה, ולפיה ימכור את דירתו ובני הזוג ירכשו יחדיו נכס משותף שיירשם על שם שניהם. בית המשפט העליון ראה בעדות זו של צד שלישי "דבר מה נוסף" המוכיח את זכותה של האישה בדירת הבעל מלפני הנישואים.


קיתונות של ביקורת נשפכו על פסק דינו זה של כבוד השופט דנציגר מצד הקהיליה המשפטית, בשל הפגיעה ביציבות המשפטית. מחד גיסא מורה חוק יחסי ממון שנכסים מלפני הנישואים לא יחולקו, ומאידך גיסא קובע בית המשפט העליון כי על סמך אמירה בעל פה הוכחה כוונה לשיתוף ספציפי בנכס חיצוני מסוג דירת מגורים? אכן תוצאה מרחיקת לכת.


עם זאת, במקרה האחרון שבו קבע בית המשפט המחוזי את שקבע מפיו של כבוד השופט שאול שוחט, נראה שהדברים היו שונים בתכלית השינוי. כבר בתחילת הדרך ועם קבלת המגרש במתנה התחייב הבעל בהסכם ממון לתת לאישה סכום כספי בתמורה לוויתורה על הזכויות במגרש. הסכום הכספי הוערך בשווי של מחצית מהזכויות של הבעל במגרש. נוסף על כך נקבע בהסכם כי האישה לא תוכל לטעון לזכויות במגרש מכוח השקעתה בבניית הבית או באופן אחר, אלא שהסכם זה בוטל על ידי בני הזוג ומכאן שבוטלה מניעותה של האישה מלטעון לזכויות במגרש מכוח זיקתה אליו.


כמו כן בני הזוג בנו את ביתם והשקיעו בו והאישה למעשה שינתה את מצבה לרעה ברגע שנטלה יחד עם הבעל הלוואות בסך של מעל מיליון שקלים שעליהן חתמה כלווה נוסף. נוסף על כך נחתמו תצהירי מתנה וכל יתר המסמכים הנדרשים לצורך ביצוע ההעברה גם אם הנכס לא נרשם על שם האישה. בית המשפט הכיר באינטרס ההסתמכות של האישה והקנה לה מכוחו זכות במגרש מכוח כוונה לשיתוף ספציפי בו.


מקריאת שני פסק הדין נראה שכיום יותר מתמיד יש חשיבות בחתימה על הסכם ממון טרום נישואין, שבמסגרתו יסדירו הצדדים את יחסי הממון ביניהם גם לגבי נכסים חיצוניים. בני זוג אינם יכולים עוד להסתפק באמירתו של חוק יחסי ממון הקובע כי הוא אינו חל על נכסים חיצוניים, ויפה שעה אחת קודם.