מ', עובדת מסורה וותיקה הוטרדה מינית במהלך עבודתה על ידי הממונה הישיר שלה. המקרה דווח וטופל על ידי כל הגורמים המוסמכים לכך והעובד פוטר מעבודתו. כמו כן, הוגשה נגד המטריד כתב אישום ונחתם עמו הסדר טיעון, במסגרתו הוא הודה במעשיו והורשע.


העובדת, מצדה, נותרה עם צלקת ופגיעה נפשית שמלווה אותה לכל מקום. האם באפשרותה גם, בין יתר הכלים שעומדים לרשותה, להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ולבקש להכיר באירוע כתאונת עבודה?

 

בפתח הדברים חשוב לציין, כי לאורך השנים כמעט ולא נדונו בבתי הדין לעבודה תביעות של עובדות (או עובדים) שביקשו להכיר בנזק נפשי שנגרם להם כתוצאה מהטרדה או פגיעה מינית במקום העבודה כתאונת עבודה. מכיוון שהפסיקה בנושא אינה מפותחת דיו, מצאנו לנכון לנסות ולשפוך אור על סוגיה שבוודאי מעניינת רבים.

 

נקודת המוצא לדיון היא, כי על מנת שאירוע כלשהו יוכר כתאונת עבודה, על המבוטח (התובע) להוכיח, בין היתר, כי נגרמה לו פגיעה גופנית


רכיב הפגיעה הגופנית הינו, אפוא, רכיב הכרחי בכל הנוגע להכרה באירוע כתאונת עבודה ובתי הדין לעבודה קבעו לא פעם, כי באין חבלה גופנית (לרבות נזק נפשי) - אין תאונת עבודה.


כאשר עוסקים במקרה שבו הוטרדה עובדת מינית בעבודתה, ברוב רובם של המקרים הנזק שנותר לעובדת כתוצאה מהאירוע הוא נזק נפשי (ולא נזק פיזי אחר).


על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, על מנת שפגיעה נפשית תוכר כתאונת עבודה, על הנפגע להוכיח כי אירע לו בעבודתו אירוע תאונתי "מיוחד" וכי קיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אותו אירוע מיוחד. עליו להוכיח כי מדובר באירוע "שהטביע עליו חותם", אירוע מיוחד השונה מפעילות היומיומית הרגילה שלו בעבודה ושגרם לו לדחק נפשי שאינו רגיל אצלו.

 

נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי אירוע שבו הוטרדה עובדת מינית עולה כדי "אירוע מיוחד" כאמור. משכך הם פני הדברים, הרי שככל וכתוצאה מההטרדה או הפגיעה המינית נגרם לעובדת נזק נפשי- בהחלט ניתן להכיר באירוע כתאונת עבודה.


העובדת, אשר תוכיח כי נגרמה לה פגיעה נפשית כתוצאה מההטרדה או הפגיעה המינית שעברה בעבודתה, תהיה מוכרת כנפגעת עבודה וככל וועדה רפואית תעניק לה אחוזי נכות וישולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי גמלאות בהתאם.

 

שאלה מעניינת היא, מהי רמת ההוכחה שהעובדת צריכה לעמוד בה בכל הנוגע להטרדה או הפגיעה המינית שעברה


במילים אחרות - האם על מנת שהעובדת תוכר כנפגעת עבודה, עליה להוכיח כי ההטרדה או הפגיעה המינית הוכרה ככזו על ידי הגורמים המוסמכים לכך, או שננקטו נגד המטריד צעדים כלשהם במישור המשמעתי או הפלילי וכדומה.


למשל, האם העובדה שהתלונה שהוגשה במשטרה נגד המטריד נסגרה מחוסר אשמה - יש בה כדי לפגוע בסיכויי התביעה של העובדת להכרה באירוע כתאונת עבודה?


בהקשר זה חשוב לחזור ולהזכיר כי כמו בכל תביעה שמוגשת להכרה באירוע כתאונת עבודה, גם בענייננו מוטל נטל ההוכחה על העובדת להוכיח את עצם התרחשותה של הפגיעה או ההטרדה המינית, על פי רף ההסתברות במשפט האזרחי (51%).


חשוב גם לזכור כי רף ההוכחה במשפט האזרחי נמוך בהרבה מזה של המשפט הפלילי ומשכך, על פניו, העובדה, למשל, שהתלונה שהגישה העובדת נגד המטריד לא הבשילה בסופו של דבר לכדי כתב אישום, אין בה, לכשעצמה, כדי להוביל לדחיית תביעתה של העובדת, ככל וזו תצליח להניח בפני בית הדין לעבודה תשתית ראייתית התומכת בטענתה כי אירע לה בעבודה "אירוע מיוחד" שגרם לה לנזק נפשי.


לכך נוסיף, כי על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, הבחינה בעניין זה הינה סובייקטיבית, קרי - יש לשאול כיצד האירוע שאירע בעבודה השפיע בפועל על הנפגע (ולא כיצד ראוי היה שהאירוע ישפיע עליו).

 

ומה דינה של עובדת שהוטרדה מינית בעבודתה ולא נגרם לה (או שלא הוכיחה כי נגרם לה) נזק נפשי כלשהו?


נראה כי על פי המצב המשפטי היום, עובדת כזו, אשר לא נגרמה לה כל פגיעה נפשית כתוצאה ממקרה ההטרדה - לא תוכר כנפגעת עבודה ולא תזכה לתשלום גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי בגין ההטרדה או הפגיעה המינית, לכשעצמה.


בהקשר זה חשוב לציין כי כבר בשנת 2014 אושרה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק, אשר ביקשה להוסיף סעיף מיוחד בחוק הביטוח הלאומי (סעיף 84ב) במסגרתו תוכר פגיעה מינית בעובד שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו - כפגיעה בעבודה ובנוסף, הוצע להאריך את תקופת ההתיישנות לעניין הפגיעה המינית ל-36 חודשים (להבדיל מתקופה בת 12 החודשים שחוק הביטוח הלאומי קובע בהתייחס לתביעות "רגילות").


הצעת החוק האמורה, אשר ניסתה לחולל שינוי מבורך בעצם הגדרתה וקביעתה של הפגיעה המינית כפגיעה עצמאית ונפרדת, כמו גם בהארכה של תקופת ההתיישנות (מתוך הבנה והכרה בקושי של הנפגעת להתמודד עם האירוע ולהגיש את התביעה בתוך שנה בלבד ממועד התרחשותו) - נשארה, למרבה הצער, בגדר הצעה בלבד ולא הבשילה, בסופו של דבר, לחוק.


וכך, למעשה, המצב המשפטי נותר כפי שהיה. כל מקרה נבחן לגופו, על פי המבחנים שהותוו בפסיקה להכרה בפגיעה נפשית כפגיעה בעבודה ולמעשה אין למוסד לביטוח לאומי מדיניות סדורה וברורה בנושא כה חשוב כמו הכרה בפגיעות והטרדות מיניות בעבודה, אין הסדרה של הנושא בחוק - וחבל שכך הם פני הדברים.