רשלנות רפואית באבחון ובהעדר טיפול מתאים לתובע

בית המשפט דחה תביעת רשלנות רפואית של תובע קטין אשר סבל מנכות נוירולוגית בשיעור של 100%. התובע טען כי הטיפול שניתן לו טרם התמוטט והתגלה במוחו דימום, ואף לאחר מכן, היה רשלני. עם זאת, השופט דחה טענה זו וקבע, עם כל הצער שבדבר, כי לא הוכחה זכאותו של התובע לפיצויים בשל "רשלנות הרופאים". להפך, השופט קבע כי הטיפול שניתן היה סביר והלם את נסיבות המקרה.

יש לכם שאלה?

פורום רשלנות בניתוח

תביעה זו ייחסה לנתבעים רשלנות רפואית במחדל, באבחון ובהיעדר טיפול מתאים לתובע, אשר כתוצאה מכך נגרמה לו נכות בשיעור של 100%. התובע נולד בשנת 1986. בשנת 1999 נפל התובע בדרך לביתו ואיבד את הכרתו. הוא פונה באמצעות מד"א לבית החולים הנתבע. לאחר אשפוזו, נערכו לתובע מספר בדיקות והתגלה דימום בראשו. הוא הועבר לחדר הניתוח, שם ניקזו הרופאים את הדימום. לאחר זמן מה, התובע עבר לשיקום וכעבור 3 ימים שב לבית החולים עקב הידרדרות מצבו ואיבוד הכרה נוסף. לתובע נקבעה נכות נוירולוגית של 100%. התובעים התבססו על חוות דעת רפואית וטענו כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע היה רשלני ועל כך התביעה.

טיעוני הצדדים

התובעים ביקשו ראשית להעביר את נטל הראיה לשכמם של הרופאים. לטענתם, רשומות בית החולים היו לקויות וחסרות ועקב כך נגרם להם נזק ראייתי. התובעים הוסיפו כי חרף הרשומות היה ניתן לקבוע כי הרופאים התרשלו בטיפול בתובע, תוך חריגה מהידע הרפואי שהיה מקובל אז ברפואת המשפחה ונוירולוגיה ותוך הפרת הוראות המנהל הרפואי והנחיות משרד הבריאות. כמו כן, נטען כי הופרו נורמות בדיקה ואבחון בסיסיות שנקבעו על ידי קופת החולים ובית המשפט.

התובעים טענו כי הרשומות הרפואיות לא כללו את כל השתלשלות העניינים ולא הזכירו את כאבי הראש עליהם התלונן התובע טרם הנפילה. נוסף על כך, נטען כי אחד מרופאי התובע טען כי הבעיה הייתה בתחום הרגשי ולא הגופני. רופא זה ביקש להפנות את התובע לאבחון פסיכולוגי, וזאת תוך "התעלמות מהבעיה הרפואית". התובעים הוסיפו כי ייחוס כאבי הראש והתנהגות התובע לרקע נפשי, ללא שלילה של מחלה גופנית, היה בגדר רשלנות חמורה. לטענתם, לו המום בראשו של התובע היה מתגלה לפני נפילתו בשנת 1999, הוא היה מטופל והאירוע המוחי ונזקיו לא היו מתרחשים. טענה זו נתמכה במספר חוות דעת רפואיות שהוגשו על ידי רופאים מטעם התובעים.

מנגד, הנתבעים – קופת החולים ובית החולים בו טופל התובע - טענו כי לא התרשלו. לשיטתם, הרישומים הרפואיים כללו את מירב המידע בהתאם לדרישות החוק. משכך, לא היה מקום להעביר על גבם את נטלי ההוכחה.

דיון והכרעה

הטענה המרכזית כנגד קופת החולים, אשר הייתה אחת מהנתבעות, הייתה כי התרשלה בכך שרופאי הקופה לא אבחנו את מחלתו של התובע בזמן. כמו כן, נטען כי הרישום הרפואי שנערך על ידי הרופאים לקה בחסר. בית המשפט סקר את הרשומות הרפואיות שהיו בעניינו של התובע. הוא קבע כי אמנם הרישום הרפואי לא היה מלא ומושלם, אך לא היה בכך כדי לקבוע כי נגרם לתובע נזק ראייתי שהצדיק העברת נטל ההוכחה לכתפי הנתבעת. כמו כן, השופט קבע כי לא היה מקום להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו" מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כפי שביקשו התובעים. זאת היות והתובעים לא עמדו בהוכחת שלושת התנאים לקיומו של הסעיף.

נוסף על כך, השופט קבע כי קופת החולים לא התרשלה בטיפולה בתובע, עת האחרון התלונן על כאבי ראש טרם האירוע בשנת 1999. להפך, נקבע כי קופת החולים פעלה בצורה סבירה וראויה. יתר על כן, בהתבסס על חוות דעת מומחים שונים, נקבע כי לא היה ניתן לאבחן את המום בראשו של התובע בשלב מוקדם יותר טרם האירוע, ולכן לא היה ניתן למנוע את קרות התאונה בשנת 1999.

בסופו של דבר, השופט דחה את התביעה כנגד קופת החולים ועבר לדון בשאלת אחריות וחבות בית החולים בו אושפז התובע לאחר נפילתו. השופט הגיע למסקנה כי בית החולים לא התרשל בטיפול בתובע מיום אשפוזו ואילך. נקבע כי השיקול להעבירו לשיקום היה נכון לאור מצבו דאז. השופט קיבל את חוות דעת מומחי הנתבעות שקבעה כי ההחמרה במצבו של התובע לאחר הניתוח נגרמה כתוצאה מדימום מוחי ולא הייתה קשורה כלל לטיפול שקיבל ולניתוח שבוצע בו. בסופו של דבר, השופט קבע כי לא היה קשר בין הטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבעות לבין נזקו הנוירולוגי והתביעה נדחתה.