מטרת החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) התשנ"ב – 1992, הינה הגברת אכיפי דיני איכות הסביבה, באמצעות הוספת מנגנון אזרחי למנגנון הציבורי שכבר היה קיים בחוק קודם לכן. המנגנון האזרחי הקבוע בחוק מעמיד לרשות כל אזרח שנפגע, או עלול להיפגע, כלי אכיפה למניעת מפגעים סביבתיים. כלי האכיפה מאפשרים לאזרחים לבקש מבית המשפט להוציא צו אכיפה בכדי למנוע את המפגע, לתקן את הפגיעה שכבר נעשתה או בכדי למנוע פגיעה נוספת. החוק מתייחס לשמונה מפגעים סביבתיים: רעש, ריח, זיהום אוויר, זיהום על ידי פסולת, זיהום מי - ים, זיהום על ידי חומרים מסוכנים, זיהום על ידי פסולת וזיהום על ידי קרינה.


את התובענה שלפנינו הגישה העמותה לאיכות הסביבה כנגד חברת בנייה וכנגד מנהליה ובעליה. העמותה טענה כי כתוצאה מפעילות החברה, נגרם מפגע אסבסט חמור. לכן, התובעת דרשה מתן צו אכיפה לניקוי השטחים המזוהמים באזור המפעל. בנוסף, התובעת הגישה את התובענה גם כנגד המדינה וכנגד הרשויות המקומיות באזור המפעל, ודרשה כי בית המשפט יורה להן לעשות שימוש בסמכויותיהן לשם הסרת המפגע.


המדינה והרשויות המקומות טענו שאינן "הגורם המפגע" כהגדרתו בחוק מפגעים סביבתיים, ועל כן יש לדחות את התביעה כנגדן. בית משפט השלום טען כי העמותה הייתה צריכה לתקוף את המדינה ואת הרשויות המקומיות באמצעות עתירה מנהלית בפני בית המשפט המנהלי, ולא באמצעות חוק מפגעים סביבתיים. לכן, בית משפט השלום קיבל את טענת המדינה והרשויות המקומיות, ודחה את התביעה נגדן. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

 

דיון והכרעה

 

בית המשפט המחוזי קבע כי כוונת החוק למניעת מפגעים סביבתיים אינה להאשים את הרשות המנהלית בצד הגורם המפגע, תוך תקיפת שיקול דעת הרשות באשר לסמכויות המסורות לה. השופט הוסיף וטען כי הרשות המקומית ציינה כי היא פעלה להסרת המפגע והשקיעה בכך סכומים ניכרים.

 

השופט ציין כי גם אם המדינה והרשויות המקומיות לא הפעילו את סמכויותיהן כראוי, מתן צו אכיפה כלפי הרשויות מצוי בטריטוריה של המשפט המנהלי ולא של המשפט הנזיקי. השופט הדגיש כי מטרת החוק למניעת מפגעים סביבתיים היא לסייע באכיפה פרטית של מפגע ספציפי, מבלי לערב בכך את מערכות איכות הסביבה. לדברי השופט, בית המשפט לא יכול להחיל את הנוסחה הכללית בדיני הנזיקין על רשויות מקומיות מכיוון שמשאביהן מוגבלים ומכיוון שכאשר דנים ברשות ציבורית, יש לקחת בחשבון גם את מחיר הוויתור על פעולות אחרות שלא תתבצענה. לאור כל אלו, בית המשפט דחה את תביעת העמותה נגד המדינה והרשויות המקומיות.


הנתבעים האחרים בתובענה היו מנהלי החבריה ובעליה. בית המשפט קיבל את שורת טענות הסף שהעלו המנהלים והבעלים, אשר במסגרתן ביקשו לדחות את התביעה כנגדם על הסף. לבסוף, בית המשפט ציין כי העמותה יכולה להגיש את התובענה מחדש, במידה ותתקן את הפגמים שעליהם בית המשפט שם דגש, ובמידה ותתאים את התובענה לדרישות המופיעות בחוק תובענות ייצוגיות.