פעמים רבות, בנקים דורשים ערבות כתנאי למתן הלוואה. כאשר מדובר במתן הלוואה לאדם פרטי, באפשרותו להעמיד את ביתו הפרטי או רכוש אחר שווה ערך כערבות. אולם, כאשר ההלוואה ניתנת לחברה קטנה לה אין נכסים מוחשיים, מנהליה ובעלי המניות הם שמספקים ערבות עצמית. לפיכך, במידה והחברה נקלעת לקשיים כלכלים, המנהלים נדרשים לשלם את חובותיה מכיסם הפרטי. כך היה במקרה הבא.
יש לכם שאלה?
פורום גביית חובות
פורום יזמות עסקית
פורום הקמת חברה
פורום פירוק שותפות
פורום פשיטת רגל
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום חוב שהצטבר בחשבונה של הנתבעת, אותו היא ניהלה בבנק התובע. יש לציין שהתביעה הוגשה נגד הנתבעת, חברה עסקית, ונגד הערב לה, שהיה מנהל ובעל מניות בחברה. לטענת הנתבע, במהלך חודש יוני 2003 הוא חתם על ערבות בלתי מוגבלת לחובות החברה יחד עם שני בעלי המניות הנוספים. בעקבות סכסוך שפרץ בין הערבים, הנתבע פרש מהחברה, אך נותר ערב לחובותיה לבנק.
טיעוני הצדדים
לטענת הנתבע, כעבור שנה הוא גילה שיתר הערבים פעלו להברחת נכסים ותכננו לעזוב את הארץ על מנת להתחמק מנושי החברה. על כן, הוא פנה לנושים ולבנקים בהם התנהלו חשבונות החברה, ודיווח להם על כך. אולם, לטענתו, הבנק התובע התייחס בשוויון נפש לאזהרותיו ולא פעל לעצירת יתר הערבים, שעזבו את הארץ בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם. בכך, נטען שהבנק הפר את חובת הזהירות כלפי הנתבע שהזהיר מפני הבריחה הצפויה.
מנגד, הבנק טען שלא נמסר מידע מפורט וודאי בנושא בריחת הערבים והברחת נכסים אלא, היה מדובר בחשש כללי ותו לאו. יתרה מזאת, חודש לפני שהבנק קיבל את האזהרה, נציגה מטעמו סיירה במשרדי החברה ונכחה לראות שהיא הייתה פעילה ולא היה כל רמז לבריחת המנהלים ולהברחת נכסים.
שאננות הבנק
בפתח הדיון, השופט קבע שהבנק נהג בקלות דעת לנוכח המידע שנמסר לו על ידי הנתבע. שכן, התברר שהתובע היה מודע לקשיים הכלכלים של החברה כבר בחודש אוגוסט 2004 ולכן, ערך הסדר חוב עמה. מספר ימים לאחר החתימה על הסדר החוב, הנתבע התקשר לבנק ודיווח לו על חששו. לנוכח נסיבות אלו, השופט קבע שהיה על הבנק לנקוט משנה זהירות ביחסיו עם החברה. הודגש שלמרות הסדר הערבות עליו החברה חתמה טרם השיחה, לא הייתה וודאות שהיא אכן תעמוד בחובותיה, שמועד פירעונם חל רק בחודש שלאחר מכן.
לא זו אף זו, השופט קבע שהיה על נציגי התובע שקיבלו את המידע אודות בריחת הערבים לפנות למחלקה המשפטית בבנק, על מנת שיוכלו לחשב צעדיהם. בנוסף, ניתן היה לצפות שהבנק ינסה לברר האם הערבים אכן ניסו לברוח מהארץ או התכוונו לעשות כן. זאת באמצעות חוקר פרטי או בדיקת שטח, לכל הפחות. כלומר, לא היה מקום להסתפק בסיור שנערך חודש וחצי טרם השיחה, על מנת להפריך את החשש לבריחה.
חובת הערב
לבסוף, השופט קבע שהתנהלות הבנק מול הנתבע עלתה לכדי חוסר תום לב ורשלנות. עם זאת, לא היה בכך על מנת לפטור כליל את הנתבע מתשלום חובו, מאחר ובכל מקרה הוא היה ערב לחובות החברה ונדרש להשתתף בהם בשיעור מסוים, גם לו הבנק היה פועל למניעת בריחת יתר הערבים.
על מנת להעריך את הסכום בו הנתבע נדרש להשתתף, השופט בחן את תביעות יתר הבנקים והנושים נגד החברה ושלושת הערבים. בתביעות אלו, הנתבע נדרש לשלם בממוצע 11% משיעור החוב של החברה מכוח מעמדו כערב. על כן, השופט אימץ חישוב זה וקבע שהיה על הנתבע לשלם 26,000 ₪, שהיו 11% מסכום החוב הכולל של החברה לבנק.
