כללי הדין האזרחי בישראל קובעים כי אם אדם מחליט להגיש תביעה בגין עילה כלשהי, עליו לתבוע בתביעה זו את כל הסעדים הצומחים לו בגין אותה תביעה. במידה והתובע לא תבע את כל הסעדים וכבר ניתן פסק דין, קם השתק עילה בנוגע לסעדים שלא נדרשו. הרציונאל העומד מאחורי תקנה זו, הוא שעל התובע לתבוע את כל הסעדים שהוא זכאי להם בגין עילת התביעה, בכדי שלא "יטריד" את הנתבע ומערכת המשפט בתביעות נוספות.

 

יש לכם שאלה?

פורום פיצויי פיטורים

פורום זכויות מעסיקים

פורום חוזה עבודה

פורום זכויות עובדים

 

המקרה שלפנינו עסק בעובד שהועסק בחברה חקלאית, ועבודתו הופסקה בעקבות סגר שהוטל על השטחים, לאור המצב הביטחוני. לטענת העובד, החברה הייתה אחראית להוצאה או לחידוש רישיון העבודה שלו. לדבריו, מכיוון שהחברה לא עשתה כן, היא למעשה פיטרה אותו. לכן, העובד תבע מהחברה פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת.

 

הנתבעת טענה כי מכיוון שעברו 7 שנים ממועד היווצרות העילה, כלומר ממועד הפיטורין, חלה התיישנות על המקרה ועל כן יש לדחות את התביעה על הסף. הנתבעת הוסיפה וטענה כי היא העסיקה את העובד במשך 7 שנים לסירוגין, וכי האחרון התפטר לאחר שהחברה גילתה שהוא החתים את שעון הנוכחות גם בימים בהם נעדר מעבודתו.

 

בנוגע להתיישנות, התובע השיב כי אין למחוק את התביעה וזאת מכיוון שהוגשה תביעה משפטית קודמת, שנמחקה כתוצאה מאי התייצבותו. התובע טען כי אי התייצבותו לתביעה הראשונה נבעה מנסיבות שלא היו בשליטתו, ובין היתר המצב הביטחוני בארץ ועצם העובדה שלא היה ברשותו היתר כניסה לישראל.

 

העובד הוסיף וטען כי תבע בגין שני סעדים (פיצויי פיטורין ודמי הודעה מוקדמת), אשר נבעו מאותה עילת תביעה, ולכן הוא לא היה צריך להגיש לבית הדין לעבודה בקשה לפיצול סעדים. בנוסף, טען הוא כי מכיוון שתביעתו הראשונה נמחקה, הוא היה יכול להגיש את התביעה מחדש, ולכלול בה סעדים שלא נכללו בתביעה הראשונה, ללא בקשה לפיצול סעדים.

 

האם התובע היה צריך להגיש בקשה לפיצול סעדים?

 

בנוגע לפיצול הסעדים, הנתבעת טענה כי מכיוון שהתובע הגיש פעמיים תביעה לפיצויי פיטורין, ומכיוון שתביעתו הראשונה נדחתה מפאת אי התייצבותו, היה עליו להגיש בקשה לפיצול סעדים בתביעתו השנייה. לדברי הנתבעת, לא היה זה משנה אם שתי התביעות עסקו בסעדים שונים או באותם הסעדים, מכיוון שדי בכך שבשתי התביעות הייתה אותה עילת תביעה. לאור קביעות הפסיקה בעניינים דומים, הנתבעת טענה כי מכיוון שהתובע לא הגיש בקשה לפיצול סעדים, בית הדין היה צריך לדחות את תביעתו.

 

בפני בית הדין עלתה השאלה, האם יש לחייב את התובע בהגשת בקשה לפיצול סעדים לפי תקנה 26 לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו קובעת כי התובע חייב לכלול בתביעתו את מלוא הסעדים להם הוא זכאי, ואם לא תבע סעדים אלו, הוא לא יוכל לתבוע בגינם מבלי שהגיש בקשה לפיצול סעדים.

 

בית הדין קבע כי במקרה שלפנינו דובר על שתי תביעות זהות, שעסקו בסיום יחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעת, ולכן התובע היה צריך לבקש מבית הדין רשות לפיצול סעדים. על כן, בית הדין החליט לדחות את תביעת העובד. בית הדין הוסיף וציין כי לא נמנעה מהתובע הזכות החוקתית לגישה לבית המשפט, מכיוון שהזכות הוקנתה לו, אך הוא איבד אותה כאשר לא עמד בפרוצדורה הנדרשת.