לעיתים, לאחר שנחתם חוזה בין הצדדים, אחד מהם, או שניהם, מפרים אותו. ההפרה באה לידי ביטוי באי קיום אחת מתניות החוזה, או בהחלטה שלא לבצעו כלל. אז, זכאי הצד הנפגע לתבוע סעד בגין ההפרה. אחד מהסעדים שניתן לתבוע הוא פיצוי. סכום הפיצוי נקבע על פי שיעור הנזק שנגרם לנפגע. דוגמא לתביעה מסוג זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה כספית בשל הפרת חוזה. על פי כתב התביעה, בין הצדדים נחתם חוזה להשכרת רכב בחודש אוגוסט 2002. במסגרת החוזה, התובעת, חברה להשכרת רכב, הייתה עתידה להשכיר לנתבעים רכב מסוג סיטרואן. נקבע כי דמי השכירות יחושבו על בסיס חודשי, לפי תעריף של 700 דולר. סכום זה כלל בתוכו גם ביטוח חובה ומקיף. כמו כן, נטען כי על פי החוזה, תנאי התשלום הוסדרו כך שבכל תום חודש תונפק חשבונית שתפרע תוך שלושים ימים. זאת ועוד, הוסכם כי בכל חודש יוכל הנתבע לנהוג עד 4,500 ק"מ ברכב ועל כל ק"מ מעבר, תחויב הנתבעת בעלות נוספת.
טיעוני הצדדים - האם שולמו דמי השכירות ברכב כמוסכם?
התובעת טענה כי הנתבעת לא שילמה לה את כל דמי השכירות בגין רכב זה ונוספים. כמו כן, סכום התביעה כלל גם חוב בגין חריגת קילומטר ודמי שטיפה מיוחדת, שבוצעה ברכב מסוג פורד עם החזרתו לתובעת. בנוסף, נטען כי הרכב מסוג סיטרואן היה מעורב בתאונה ולכן היה על הנתבעת לשלם את הנזקים. בסך הכול, הועמד סכום התביעה על סך של 30,454 ₪. התובעת טענה שהיא פנתה מספר פעמים לנתבעת על מנת לקבל את חובה. לאחר שפניותיה לא נענו, הגיעו נציגים מטעמה למנהל הנתבעת על מנת להסדיר את התשלום. אז, הובטח כי החוב ישולם במהרה. למרות זאת, החוב לא שולם ואף חלק מהרכבים השכורים נותרו בידי הנתבעת.
מצד שני, הנתבעת טענה כי התובעת היא שהפרה את ההסכם, לאחר שלקחה אחד מהרכבים השכורים ללא הסכמתה ובטרם גמר החוזה, תוך כדי השגת גבול והתפרצות לשטח העסק. בנוסף, באשר לנזקי התאונה, נטען כי החוזה לא כלל סעיף לפיו היה על הנתבעת לשלם סכום נוסף מעבר להשתתפות עצמית בסך 600 דולר בגין נזקי התאונה. לכן, לא היה מקום לחייב את הנתבעת מעבר לסכום זה.
דיון והכרעה
לאחר שמיעת העדויות, החליט השופט לקבל את התביעה ברובה. ראשית, נקבע כי כתב הערבות עליו חתם בעל החברה הנתבעת היה בתוקף כל עוד ההסכם המקורי היה קיים. קרי, ההסכם בין התובעת לנתבעת. אז, נקבע כי בין הצדדים היה הסכם שכירות רגיל, במסגרתו לא קמה לתובעת זכות ליטול את הרכב משטחה של הנתבעת, ללא קבלת אישור או צו בית משפט. יתרה מזאת, השופט ציין שגם לו היה קיים סעיף בהסכם שאפשר זאת, לא היה מקום לכבדו. זאת עקב העובדה שסעיף מסוג זה לא עלה בקנה אחד עם תקנת הציבור.
משכך, נפסק כי לקיחת הרכב על ידי התובעת ללא רשות עלה לכדי עשיית "דין עצמי שלא כדין". לכן, קמה לנתבעת זכות לפיצוי עקב כך. עם זאת, השופט קיבל את טענת התובעת לפיה הנתבעת שכרה רכבים ולא שילמה עליהם. בנוסף, נקבע כי על הנתבעת היה לשלם גם עבור חריגת הקילומטרים ברכבים שנשכרו ודמי השטיפה המיוחדת. סכום זה הועמד על סך של 19,916 ₪. לאחר קיזוז פיצוי הנתבעת עקב פעולת התובעת שפורטה לעיל, הועמד סכום התשלום על סך של 14,916 ₪. קרי, סכום הפיצוי נקבע ל- 5,000 ₪.
לבסוף, היה על השופט לדון בשאלת זכות התובעת לשיפוי בגין נזקי התאונה. אמנם, הנתבע הודה כי הרכב היה מעורב בתאונה. אולם, השופט דחה את טענות התובעת לפיהן הנזקים שנגרמו לרכב היו גבוהים והצדיקו את מתן השיפוי. כלומר, לא היה מקום לחייב את הנתבעת בתשלום סכום נוסף מעבר ל- 600 דולר אותם היה עליה לשלם במסגרת השתתפות עצמית בגין נזקי התאונה.
.JPG)
.jpg)
