כאשר אדם מבטח את רכושו בפוליסת ביטוח, קמה לו ציפייה כי במידה שיתרחש אירוע נזיקי כגון שריפה, גניבה וכד', הוא יקבל פיצויים על פי ההסכם החוזי. אולם, לא פעם חברת הביטוח מנסה להתנער מחובתן לתשלום תגמולים בטענות שונות (לדוגמא, הפרת חוזה מצד המבוטח). במקרים כגון דא, בתי המשפט בוחנים ומפרשים את תנאי החוזה שנחתם בין המבוטח לחברת הביטוח. חשוב לציין שבמקרים אלו, חל על הצדדים חוק חוזה ביטוח, שמסדיר את חובותיהם. זאת בנוסף לדיני החוזים הרגילים. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, מבוטחים הגישו תביעה נגד חברת הביטוח שלהם על מנת לקבל תגמולים עבור רכבם הגנוב. על פי כתב התביעה, הרכב נגנב עת חנה סמוך לבית התובעים. זאת לאחר שהמפתחות ושלט האזעקה של הרכב נגנבו דקות ספורות קודם לכן מבית התובעים. הצדדים הסכימו על העובדה שעל שלט הרכב שנגנב הודבקה מדבקה בה נרשם הקוד לנטרול מערכת האזעקה ברכב. בהתאם להסדר הדיוני שנחתם בין הצדדים, התובעים דרשו פיצוי בסך 90 אלף ₪.
התובעים: כתיבת קוד האזעקה על השלט לא הייתה הפרה של תנאי הביטוח
לטענת התובעים, כתיבת הקוד על השלט לא עלתה לכדי מעשה פסול. בנוסף, נטען כי בפוליסת הביטוח לא נקבעו כל הגבלות על רישום מעין זה, או דרישה לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. מצד שני, הנתבעת טענה כי לתובעים לא קמה זכאות לקבלת תגמולי ביטוח בגין גניבת רכבם. זאת לאור נסיבות האירוע ותנאי הפוליסה.
לחלופין, חברת הביטוח טענה כי לנתבעים היה אשם תורם בשיעור של 100%, וזאת מאחר והם הדביקו את קוד אזעקת הרכב על השלט. על כן, הנתבעת סברה שלא הייתה לה חובה לשלם את התגמולים. זאת ועוד, הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה מכוח סעיפים 22, 23, 24 ו- 25 לחוק חוזה ביטוח. נטען כי התובעים מסרו פרטים שגויים על הרכב והסתירו נתונים מהותיים אודות נסיבות האירוע מתוך כוונת מרמה. לסיכום, הודגש כי כתיבת קוד האזעקה על השלט עלתה לכדי הפקרת הרכב, בניגוד לתנאי הסכם הביטוח. מנגד, התובעים הדגישו שמעולם לא מסרו פרטים לא נכונים על האירוע.
בית המשפט מקבל את התביעה אך מטיל אשם תורם על התובעים (35%)
בפתח הדברים, השופט קיבל את טענת התובעים לפיה הם חשפו בפני הנתבעת את העובדה שעל שלט הרכב נרשם הקוד לנטרול האזעקה כבר בהזדמנות הראשונה. לכן, בקשת דחיית התביעה מכוח סעיפי חוק חוזה ביטוח נדחתה. כלומר, נקבע כי התובעים לא הסתירו מהנתבעת פרטים מהותיים אודות התרחשות האירוע.
באשר לטענת הנתבעת לפיה רישום קוד נטרול אזעקת הרכב על גבי השלט עלה לכדי הפקרות ורשלנות של התובעים שפטרה אותה מחובת תשלום, השופט קבע כי בהוראות הפוליסה לא היה איסור על כך. לכן, נקבע כי באופן פורמאלי, הרי שהתובעים לא הפרו את תנאי הפוליסה כאשר רשמו על השלט את קוד הרכב. משכך, לא היה בהתנהגותם על מנת לפטור את הנתבעת מחובת תשלום התגמולים מכוח סעיפי חוק חוזה ביטוח. עם זאת, השופט ציין כי עלתה השאלה האם ההתנהגות הבלתי זהירה של התובעים הצדיקה מתן פטור לנתבעת מחובתה על פי הפוליסה.
התשובה לשאלה ניתנה באמצעות בדיקת שני תנאים: אובייקטיבי וסובייקטיבי. על פי התנאי הראשון, שהתייחס לסטנדרט ההתנהגות של המבוטח הסביר בנסיבות המקרה, נקבע כי התובעים לא סטו מרמת הזהירות הסבירה שנדרשה מהם. שכן, השלט עליו נרשם הקוד נמצא בביתם, שהיה מוגן בסורגים ודלת פלדלת. בנוסף, לא הייתה כל הוראה מפורשת של הנתבעת שאסרה על הדבקת מדבקה כזו על גבי שלט.
כמו כן, הוחלט כי גם התנאי השני, במסגרתו נבדק מצבם הנפשי של התובעים, לא התקיים. "התובעים לא פעלו מתוך פזיזות או חוסר אכפתיות באשר לאפשרות שרכבם ייגנב כתוצאה מרישום הקוד", נכתב בפסק הדין. על סמך קביעות אלו, בית המשפט פסק שלא היה מקום לקרוא מכללא לתנאי הפוליסה תניות אשר לא נכללו בה מלכתחילה. עם זאת, בשל העובדה שמעשי התובעים לא היו נקיים מאשמה, השופט זיכה אותם בפיצויים בשיעור של 65% מהסכום אותו הם ביקשו. קרי, 58,500 ₪. השופט ציין שיחס זה שיקף את מידת האשם שדבקה בפעולות הצדדים, וחומרת המעשים והמחדלים שלה.
.jpg)
