עיכובים בהמראה מתרחשים לא פעם בשדות התעופה השונים בעולם. לעיתים, הסיבה לעיכוב הינה כוח עליון כגון מזג אויר סוער, ולעיתים, מדובר בתקלות טכניות במטוס, עומס בלוח טיסות, בעיות אנוש וכד'. במקרים רבים, כאשר העיכוב עולה על מספר שעות בודדות, חברת התעופה משכנת את הנוסעים במלון עד להמראה המיועדת. עם זאת, אין בכך כדי למנוע את אכזבתו של הנוסע ועוגמת הנפש. לעיתים, העיכוב אף גורם לנזק ממוני. רבות מהתביעות המוגשות נגד חברות התעופה נובעות מעיכובים אלו, ודוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא. במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי עקב איחור בהמראה מספרד לישראל ועיכוב הטיסה במשך שלוש עשרה שעות.


על פי כתב התביעה, בתאריך 3.07.2006, התובעים תכננו לטוס ממדריד לישראל. שעת ההמראה נקבעה לחצות. אולם, הטיסה נדחתה. חברת התעופה שיכנה את הנוסעים במלון סמוך במשך הלילה, והם קיבלו ארוחה. למחרת בבוקר, הודיעו להם שהטיסה תמריא בשעות הבוקר המאוחרות – 10:45. אולם, גם הפעם חל עיכוב. בפועל, ההמראה הייתה בשעה 14:00.

 

התובעים טענו שעקב איחור זה, נגרמה להם אי נוחות רבה והנאתם מהטיול נפגמה. בנוסף, נטען כי בבוקר ההמראה, נעשתה השכמה בשעה שבע על מנת לצאת לשדה התעופה, ללא צורך בכך. כלומר, התובעים טענו שההשכמה המוקדמת נועדה להקטין לחברה את עלויות שיכון הנוסעים במלון, במחיר נוחיותם של האחרונים.

 

לאחר הגעתם ארצה, התובעים שלחו לנתבעת מכתב בו נטען כי כל נוסע שטיסתו נדחתה ביותר מחמש שעות מסיבה שאינה כוח עליון, זכאי לפיצוי הולם. משכך, הם דרשו פיצוי בסך 1,200 אירו. במכתבם, התבססו התובעים על תקנות, אך לא ציינו באלו תקנות במדויק היה מדובר. לכתב התביעה הם צירפו צילום של כתבה באתר אינטרנט בה דובר על תקנות שמחייבות חברות תעופה מהמדינות החברות באיחוד האירופי בתשלום פיצוי כנדרש.


מנגד, הנתבעת טענה שאינה צריכה לפצות את התובעים בשל הוראות החוק. בנוסף, היא טענה לחוסר תום לב של התובעים. שכן, הפיצוי אותו דרשו התובעים במסגרת המכתב שנשלח היה 600 אירו לבן אדם, ובסך הכול 1,200 אירו. לעומת זאת, בכתב התביעה הפיצוי הועמד על סך של 10,000 ₪. הנתבעת הודתה כי היה איחור של יותר משלוש עשרה שעות בהמראת מטוס התובעים מספרד לישראל, אך נימקה זאת בתקלות שונות שהתגלו בנמל התעופה. בנוסף, נטען כי בשל העובדה שצוות הטייסים עבר את מכסת השעות המותרת, היה על הנתבעת להזעיק צוות חלופי, והדבר תרם לעיכוב ההמראה. לדידה, הדרך בה הנוסעים טופלו הייתה ראויה והגונה, תוך התחשבות בצרכיהם. באשר לתקנות עליהם הסתמכו התובעים, הנתבעת טענה שלא היה להם תוקף משפטי בישראל, שכן היה מדובר בחקיקה אירופאית. לבסוף, נטען כי על פי סעיף 10 לחוק התובלה האווירית, תש"ם – 1950, בית המשפט בישראל היה מנוע מלדון בראש נזק שלא הוכר בחוק. לכן, התביעה בגין "אי נוחות והתרגזות" הייתה צריכה להידחות.


דיון והכרעה


בפתח דבריו, ציין השופט שכל ניסיונות הפשרה שהוצעו נדחו על ידי הצדדים, ולכן לא היה ניתן להכריע בדרך זו. משכך, היה עליו להתייחס לטענות הצדדים לגופו של עניין. השופט דחה את טענת התובעים לתשלום פיצויים בהתבסס על התקנות האירופאית שהוצגו בעניין עיכוב ואיחור הטיסות. השופט הבהיר שעל התובעים היה להוכיח תקנות אלו, מכוח היותן דין זר.

 

היות והאחרונים לא הציגו את התקנות בפני בית המשפט, לא היה מקום לקבל את תביעתם, ככל שהסתמכה על הדין הזר. בנוסף, השופט הביע תרעומת על גישתם של התובעים במהלך ניסיונות הפשרה. הללו ביקשו להציב לבית המשפט תנאים לגבי סכום הפשרה ועמדו על תנאי זה באופן דווקני. יתרה מזאת, התנאי לא התייחס לרף תחתון או עליון. אלא, התובעים הסכימו רק לפסיקת מקסימום. תלונות אלו הופנו גם לנתבעת, אשר נקטה בגישה זהה, והייתה מוכנה להתפשר רק על סכום מינימום.

 

באשר לטענת הנתבעת בדבר סעיף 10 לחוק, ששלל מבית המשפט שיקול דעת בפיצוי בגין נזקים שלא נבעו ישירות מהוראות האמנה לתובלה אווירית, בית המשפט דחה טענה זו. כלומר, השופט פסק שגם אם לתובעים נגרם נזק שונה מהקבוע בחוק, הם היו רשאים לתבוע פיצוי מכוח חוקים אחרים. דהיינו, עקרון ייחוד העילה לא חל במקרה דנן. אולם, לתובעים גם לא נגרם כל נזק ממוני במקרה דנן. אמנם, הם חשו אי נוחות בסיום הטיול ועוגמת נפש, אך לא הוצגו ראיות לפגיעה מהותית נוספת בתובעים. לכן, סכום הפיצוי בגין עוגמת נפש היה חייב לעמוד ביחס סביר לנזק שנגרם. משכך, השופט קבע שלא היה כל בסיס לדרישת התובעים לקבלת פיצוי בסך 10,000 ₪. בסופו של דבר, חויבה הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 150 דולר לכל אחד מהתובעים ותו לא.