עיקול מטלטלין מאפשר תפיסת נכס מסוים כנגד חובו של בעליו. מטרת הפעולה היא למנוע מבעל הנכס, או המחזיק בו לעשות בו שימוש ולהבריח אותו. העיקול מאפשר לנושה להיפרע מהנכס בגין החוב. חשוב לציין כי עיקול הינו סעד הניתן על ידי בית המשפט, ואדם אינו יכול לתפוס נכס מסוים של אחד על דעת עצמו. עם זאת, כאשר מדובר ברשות מקומית או עירייה, באפשרותן לעקל רכוש גם ללא צו בית משפט. כך או כך, חשוב לוודא שהנכס המעוקל אכן שייך לבעל החוב, על מנת להצדיק את הפגיעה בקניינו. דוגמא לדיון בנושא זה, ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצוי כספי בגין נזק שנגרם עקב מימוש צו עיקול בעסק. על פי כתב התביעה, התובע שכר אולם בפתח תקווה לשם הקמת עסק במקום והפעלתו. טרם פתיחת העסק, והחל מנובמבר 2001 ועד ספטמבר 2002, נערכו במקום עבודות שיפוץ. עלותם הוערכה בסך של 100,000 ₪. לקראת סיום עבודות השיפוץ, נפרץ העסק. התובע טען כי הפריצה נעשתה על ידי עובדי הנתבעת ובמהלכה נגרם לעסק נזק רב ובין היתר, הוצאו ממנו מטלטלין. לטענת התובע, הוצאת הרכוש בוצעה מכוח צו עיקול שהופנה לאמו, אשר ניהלה עסק בצמוד לעסקו שלו. כתוצאה מנזק זה, נאלץ התובע לסגור את העסק. לכן, הוא עתר לחיוב הנתבעות בתשלום פיצוי בגין נזקיו.
מנגד, הנתבעות טענו להתיישנות מכוח סעיף 323(א) לפקודת העיריות. לגופו של עניין, הן הכחישו את הנזקים שנטענו על ידי התובע. נטען כי צו העיקול הוצא כדין נגד חובה של אם התובע ובהתאם לחוק, כאשר הודעה בעניין נמסרה לאחרון. הנתבעות טענו כי עסקו של התובע אוחד יחד עם עסקה של אמו ולכן בוצע במקום הליך העיקול. יתרה מזאת, נטען כי התובע נכח בעסק בעת הוצאת הרכוש, אך נמנע מלטעון כי המעוקלים היו שלו ולא של אמו.
דיון והכרעה
בפתח הדיון, השופט קיבל את טענת הסף של הנתבעות אודות התיישנות. הוא הבהיר כי העיקול התרחש בספטמבר 2002, בעוד שהתביעה הוגשה במאי 2005, כעבור שנתיים וחצי. אולם, בפקודה הוקצב פרק זמן להגשת תביעות מסוג זה, והתובע לא עמד בו. לכן, היה ראוי לדחות את התביעה. עם זאת, השופט דן בעניין גם לגופו של עניין. לאחר שמיעת עדות אמו של התובע ושכנים אחרים במקום, נקבע כי הכניסה למושכר ולעסקה של הראשונה הייתה זהה.
כלומר, במקום נוהל עסק אחד ללא הבחנה בין האם והתובע. משכך, טענת הנתבעות בעניין זה התקבלה על ידי השופט. נפסק כי התובע הוא שניהל בפועל את עסקה הסמוך של האם, כאשר הסכם השכירות נחתם על ידה. לאחר שביקש להרחיב את העסק, הוא שכר את הנכס נשוא התביעה. לכן, הוצאת המעוקלים מנכס זה בגין חובות עסקה של האם בוצעה כדין, וזכאותו של התובע לפיצוי בגין הנזקים נשללה.
יתרה מזאת, השופט קבע כי התובע כלל לא הצליח להוכיח את נזקיו. שכן, הוא הציג חשבוניות שמהימנותן הייתה מוטלת בספק, לא הגיש חוות דעת מטעמו להוכחת דרישותיו ונמנע מהבאת עדים שיתמכו בטענותיו. בנוסף על כך, התובע לא הוכיח את תשלום דמי השכירות של המקום ואף את השכירות עצמה. זאת משום שהחוזים שהוצגו בפני בית המשפט היו מלאי סתירות והעלו תמיהות רבות, לדעת השופט. לאור כל האמור לעיל, השופט דחה את התביעה.
