הליך קבירתו של אדם כולל הוצאות כספיות שונות. הוצאות אלו נקראות דמי קבורה והן ממומנות על ידי המוסד לביטוח לאומי. דמי הקבורה משולמים בעד כל תושב ישראל שנפטר בישראל ונקבר בה, ובעד כל תושב המדינה שנפטר בחו"ל אך הובא לקבורה בארץ. אולם, על מנת לקבל את תשלום דמי הקבורה, על המוסד לביטוח לאומי להכיר בנפטר כתושב ישראל. דוגמא לדיון בשאלה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית הדין הארצי לעבודה, בראשות כבוד הנשיא סטיב אדלר.


במקרה דנן, הוגש לבית הדין הארצי לעבודה ערעור על החלטת בית הדין האזורי בעניינה של המערערת. האחרונה ביקשה מבית הדין להורות לביטוח לאומי לשלם דמי קבורה עבור קבורת בעלה המנוח. על פי כתב התביעה, המערערת ובעלה המנוח היו בעלי אזרחות צרפתית וישראלית. לאחר פרישת המנוח מעבודתו, בשנת 1989, הוא עבר לגור בצרפת, ושהה שם עד שנת 1995. המערערת שהתה בישראל ובצרפת לסירוגין.

 

בשנת 1996, המוסד לביטוח לאומי אישר את תביעת המנוח לקבלת קצבת זקנה מכוח "אמנת ביטוח סוציאלי בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הרפובליקה הצרפתית" ודרש המצאת אישור חיים פעם בשנה. אישור זה הומצא למוסד בשנת 1996, ונחתם בפני קונסול ישראל בפריז. כתובת המגורים שניתנה באישור הייתה דירת המערערת והמנוח בפריז.

 

כעבור שנה, המוסד לביטוח לאומי הודיע למנוח כי הוא ואשתו לא היו זכאים לביטוח מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995. זאת עקב מגוריהם בצרפת, החל משנת 1989. השניים לא הגישו תביעה נגד קביעה זו. אולם, הם פנו למוסד לביטוח לאומי בבקשה להמשיך לקבל את זכויותיהם בקופת החולים בה היו חברים וטענו כי שלחו מכתבים שהעידו על מעמדם כתושבים חוזרים.

 

הביטוח הלאומי קיבל בקשה זו והחליט להכיר במערערת ובמנוח כתושבי ישראל החל מתאריך שליחת המכתב, בשנת 1997. בשנת 1999 בוטלה תושבות המערערת והמנוח בשנית. זאת עקב הצהרתו של המנוח לפיה לא היה באפשרותו לחזור לגור בישראל מסיבות בריאותיות. בשנת 2002, נפטר המנוח בצרפת. גופתו הוטסה לישראל והא נקבר בארץ על ידי חברת קדישא. לטענת המערערת, היא פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לשאת בדמי הקבורה אך תביעתה נדחתה מן הטעם שהמנוח לא הוכר כתושב ישראל בעת פטירתו. לאחר דחיית בקשתה, המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה.


בית הדין האזורי דחה את התביעה. נפסק כי המנוח שהה בצרפת באופן רציף החל משנת 1989 ועד לפטירתו, למעט תקופה קצרה בין יולי 1999 לאפריל 2000, בה חזר לישראל והוכר כתושב. משכך, הוחלט כי שהות המנוח בצרפת לא הייתה זמנית ולכן לא היה מקום להכיר בו כתושב ישראל טרם פטירתו. לאחר דחיית התביעה, הגישה המערערת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

 

טיעוני הצדדים


בנה של המערערת טען כי החלטת הערכאה הראשונה שלא להכיר במנוח כתושב טרם פטירתו הייתה מוטעית. שכן, לדידו, הוריו החזיקו רכב בישראל ובניין בארץ. לעומת זאת, טען הבן, בצרפת לא היו להוריו נכסים והם התגוררו בשכירות. כמו כן, נטען כי תשלום דמי הקבורה התבקש מכוח אמנת הביטוח הסוציאלי בין ממשלת ישראל לצרפת.


מנגד, המוסד לביטוח לאומי הדגיש כי קביעת עניין התושבות הייתה קביעה שבעובדה. לכן, לא היה ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בקביעה זו, אשר מסורה ככלל לקביעת לערכאה הדיונית. בנוסף, נטען כי טענת המערערת לתשלום דמי הקבורה מכוח האמנה כלל לא הועלתה לדיון בבקשה הראשונה שנשלחה למוסד. לכן, לא היה מקום לדון בה בדיון שנערך בבית האזורי לעבודה ובערעור. המוסד הוסיף שממילא לא הייתה למערערת זכאות לדמי קבורה מכוח סעיפי האמנה.

 

דיון והחלטה


המסגרת הנורמטיבית לדיון זה מצויה בסעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי. סעיף החוק קובע כי כאשר תושב ישראל שנפטר בחו"ל נקבר בארץ, על המוסד לביטוח לאומי לשלם דמי קבורה לחברת קדישא או לכל גורם אחר המורשה בחוק לקבור את המת. במקרה זה, השופט קבע כי לא התקיים מבחן התושבות בעניינו של המנוח. כלומר, השופט חזר על החלטת הערכאה הדיונית בדבר מקום מגוריו של המנוח ולא מצא כל טעם שהצדיק התערבות במסקנה העובדתית בעניין. יתרה מזאת, לפסיקת השופט, אף מטיעוני בנה של המערערת עלה כי המנוח לא התגורר בישראל טרם פטירתו. לכן, קביעת הערכאה הראשונה בעניין קיבלה משנה תוקף.


באשר לטיעון המערערת אודות זכאותה לתשלום מכוח האמנה, השופט דחה גם אותו. הודגש כי תכלית האמנה הייתה לקבוע הסדר לשמירות הזכויות שנרכשו מכוח חוקי המדינות, והבטחת צירוף תקופות הביטוח שהושלמו. אולם, דמי קבורה לא נכללו בגדר זכויות שנרכשו ולא התבקשו מכוח צירוף תקופות הביטוח.

 

קרי, השופט קבע כי זכאות לדמי קבורה לא עלתה בקנה אחד עם תכלית האמנה. יתרה מזאת, האמנה קבעה הוראות כלליות ויוחדו בה פרקים לזכויות שונות בתחום הביטחון הסוציאלי כאשר אחד מהם היה "ביטוח זקנה ומוות". על סמך פרשנות פרק זה, הוחלט כי דמי הקבורה לא היו בגדר "קצבה". אמנם, המוסד לביטוח לאומי שילם למערערת מענק פטירה, אך הוא שולם מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי ולא מכוח האמנה. השופט קבע שבתשלום מענק הפטירה לא היה בכדי ללמד על זכאות לתשלום דמי קבורה מכוח האמנה. השופט הוסיף וטען כי האמנה לא יצרה זכויות יש מאין, אלא אפשרה מימוש זכות קיימת במדינה אחרת, בהתאם להוראות. היות והמשפט הצרפתי לא הכיר בזכאות לתשלום דמי קבורה, לא קמה זכות זו בישראל.


בסופו של יום, בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת זכאותה לתשלום דמי קבורה על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן מכוח החוק והן מכוח האמנה.