לכל אדם זכות לפרטיות בחייו. משמעות הדבר היא שהפרט זכאי למרחב אוטונומי אליו אסור לחדור. זכות זו הוכרה כחלק מכבוד האדם. אחד החוקים אשר מגנים על הזכות הנ"ל הינו חוק הגנת הפרטיות. חוק זה מגדיר במפורש מהי פגיעה בפרטיות: מדובר במצב בו בולשים אחר אדם או מטרידים אותו ללא ידיעתו; מצלמים אותו ברשות היחיד ולחלופין, מפרסמים את צילומיו שנעשו ברשות הרבים כך שהפרסום מביא להשפלתו או, כאשר משתמשים בשמו או בכתבו ללא ידיעתו וכד'. החוק מגדיר פגיעה בפרטיות כעוולה אזרחית ולעיתים, הפגיעה עולה לכדי עבירה פלילית. עם זאת, יש להוכיח כי מדובר בפגיעה ממשית. דיון בחוק זה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

 

יש לכם שאלה?

פורום לשון הרע | הוצאת דיבה


מדובר בתביעה לתשלום פיצוי כספי אשר הוגשה לבית המשפט בגין פגיעה בפרטיות התובעים. על פי כתב התביעה, התובעים נישאו זה לזו במהלך שנת 2002 בגן אירועים במעלה החמישה. צילום האירוע נעשה על ידי הנתבעים. בסוף האירוע, התובעים המשיכו יחד עם מספר חברים לחגוג בבריכת שחייה שהייתה במקום. חגיגה זו צולמה אף היא על ידי הנתבעים. כעבור כמעט שנתיים מיום החתונה, התובעים גילו כי נעשה שימוש בקטעים מסרט חתונתם והחגיגה בבריכה לצורך הפקת סרטון פרסומת לגן האירועים, ללא ידיעתם והסכמתם. התובעים טענו שלאחר גילוי פרט זה, הם פנו לבירור העניין עם הנתבעים. אז, ניתן להם ההעתק של סרטון הפרסומת.


טיעוני הצדדים


התובעים טענו שהפקת סרטון הפרסומת נעשתה ללא הסכמתם וידיעתם ותוך הפרת הסכם ההתקשרות עמם. לטענתם, הנתבעים לא העבירו לידי התובעים את הנגטיבים של התמונות והסרט, ועשו בהם שימוש ללא קבלת רשות. פרט להפרת החוזה, התובעים טענו לפיצוי מכוח חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1985 וחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. לחלופין, התובעים דרשו פיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979.


מנגד, הנתבעים טענו שסרט הפרסומת לא עלה לכדי פגיעה בפרטיות התובעים או לשון הרע. לדידם, תמונות התובעים הופיעו בסרט למספר שניות בלבד, לצד דמויות רבות נוספות. שכן, המטרה בפרסומת הייתה להציג מספר חתונות שנערכו בגן. הנתבעים טענו כי הסרט הוקרן פעם אחת מול קהל מצומצם של אנשים ומאז לא נעשה בו שימוש. זאת ועוד, נטען כי הפרסום נעשה בצורה מכובדת ולא עלה לכדי פגיעה בפרטיות התובעים. לבסוף, הנתבעים הכחישו את התחייבותם בפני התובעים שלא להשאיר בידם חומרי גלם מצילום החתונה ושימושו.


דיון והכרעה


בפתח דבריו, השופט בחן את תוכן הסכם ההתקשרות של הצדדים. לאחר עיון בחוזה שנכרת בין הצדדים, השופט קבע כי על הנתבעים היה להחזיר את חומרי הגלם ששימשו אותם לצורך הפקת הסרטון לתובעים. אי החזרת פרטים אלו, עלתה לכדי הפרת חוזה ומכאן היה ניתן להסיק שהתובעים גם לא נתנו הסכמתם לשימוש בחומרים המצולמים.


באשר לטענת הפגיעה בפרטיות מכוח החוק, נקבע כי השימוש המסחרי בצילומים ללא הסכמת התובעים, גרם לאחרונים לעוגמת נפש. על פי סעיף 2(6) לחוק, עוגמת נפש עולה כדי פגיעה בפרטיות. השופט הדגיש שעצם השימוש הפומבי ברגעים אינטימיים מחיי התובעים היה הפרת החוק והצדיק מתן פיצוי לתובעים. השופט דחה את טענות ההגנה של הנתבעים, אשר טענו כי הסרטון לא נועד להגדיל את רווחיהם ולפרסם את שמם, אלא את גן האירועים. לדעת השופט, עצם מסירת הצילומים של התובעים לידי הגן תמורת תשלום סמלי כשלעצמה העניקה לתובעים עילת תביעה. בהקשר זה, השופט העיר כי התובעים לא הוכיחו מה היו רווחי הנתבעים מהעברת חומרי הגלם ולכן עילת תביעה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט לא הייתה יכולה לעמוד.

 

התובעים טענו - חשנו מושפלים

 

התובעים טענו שעם פרסום הסרט, הם חשו מושפלים בשל חשיפתם בפני קהל רב. על כן, לטענתם, קמה להם זכאות לפיצוי כספי מכוח סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע. מנגד, הנתבעים טענו כי התובעים הם שבחרו מרצונם החופשי לחשוף את גופם בפני קהל רב משתתפים, ולכן הם לא היו זכאים לפיצוי. בעניין זה, השופט הדגיש כי לצורך בחינת יסוד ההשפלה שבסעיפים אלו, היה על בית המשפט להפעיל מבחן אובייקטיבי. קרי, האופן שבו חשו התובעים לא היה משמעותי, והיה עליהם להראות שהם אכן בוזו והושפלו בפועל.

 

לאחר צפייה בסרטון, השופט פסק שיסוד אובייקטיבי זה הוכח. הוא ציין כי בסרטון הופיעה התובעת למשך מספר שניות, כשלגופה בגד ים. הנתבע התמקד בתובעת עת צילם אותה צועדת לעבר הבריכה ובכך משך את עין הצופה. לאור העובדה שמראה כלה בבגד ים במהלך חתונתה לא היה כעניין של מה בכך, השופט קבע שדרך הצגה זו הייתה עלולה לצייר את התובעת בעיני חלק מהציבור באופן משפיל ולא מחמיא.

 

אמנם, התובעים בחרו מרצונם החופשי להיחשף בפני קהל, אך היה מדובר בפני ציבור מסוים וידוע מראש. כלומר, השופט קבע שלחוק הגנת הפרטיות ולשון הרע הייתה תחולה במקרה זה. עם זאת, משום שהיה מדובר בשתי עוולות חופפות, הרי שהתובעים היו יכולים להיפרע רק פעם אחת בגין נזקיהם. זאת מכוח סעיף 77 לפקודת הנזיקין. בסופו של דבר, השופט קיבל את התביעה והטיל על הנתבעים לשלם פיצויים בסך 10,000 ₪.