על פי תקנות סדר הדין האזרחי, ניתן להגיש לבית המשפט תצהיר כתחליף לעדות באולם בית המשפט. על התצהיר להיות כתוב וחתום על ידי המצהיר ועורך דין, או כל אדם אחר שהוסמך לכך בחוק. מטרתו של התצהיר היא למנוע בזבוז זמן שיפוטי לבית המשפט ולמוסר העדות. עם זאת, על מנת שלא לפגוע בטיעוניו של בעל הדין שמנגד, באפשרותו לחקור את מוסר התצהיר על תוכנו או להגיש את התנגדותו לטענות שהועלו. המועד להגשת ההתנגדות נקבע על ידי בית המשפט. אי עמידה בזמנים, עלולה לגרור אחריה סנקציות דיוניות. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט השלום הרצליה.

 

במקרה זה, הנתבעת הראשונה הגישה התנגדות לתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם הנתבעת השנייה. ראשיתם של הדברים בתאריך 29.04.04, אז קבעה השופטת שהנתבעים יגישו את תצהיריהם ותצהירי עדיהם עד התאריך ה-20.06.04, כאשר ההגשה לא הותנתה בקבלת תצהירי הצד שכנגד. בנוסף, השופטת קבעה שבעל דין שביקש להתנגד לטענה שהועלתה בתצהירי הצד שכנגד, נדרש להגיש את התנגדותו בתוך 10 ימים מיום קבלת התצהיר.


בתאריך ה-18.05.04, התובע הגיש את תצהירי עדותו. כעבור חודש, בתאריך ה-30.06.04, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת הראשונה, והיא הוסיפה תצהירים נוספים כעבור שבוע, בתאריך ה-6.07.04 ולאחר שבועיים, ב-13.07.04. באותו יום הגישה הנתבעת השנייה את תצהירי עדותה. במחצית חודש אוגוסט, בתאריך ה-10.08.04, הנתבעת הראשונה הודיעה על התנגדותה לתצהירי הנתבעת השנייה.


הנתבעת הראשונה טענה כי תצהירי הנתבעת השנייה הוגשו באיחור. לדידה, איחור זה הקנה לנתבעת השנייה יתרון. שכן, היה באפשרותה לבחון את תצהירי יתר בעלי הדין טרם מתן תגובתה. לכן, בית המשפט התבקש למחוק את תצהירי הנתבעת השנייה. לחלופין, הנתבעת הראשונה ביקשה להשלים את תצהירה בתגובה לתצהירי הנתבעת השנייה.


לגופו של עניין, הנתבעת הראשונה התנגדה לטענות שנטענו בתצהירי הנתבעת השנייה והתייחסו לנתונים של מרחקים. זאת עקב טענתה לעדות סברה. לבסוף, הנתבעת ביקשה להסיר מכתבים מסוימים שצורפו לתצהיר. זאת משום שהם לא כללו את שם המצהיר ובגוף התצהיר לא ניתן הסבר לזהות המען או השולח.


דיון והחלטה


לאחר שמיעת נימוקי הנתבעת הראשונה, השופטת הורתה על דחיית בקשת ההתנגדות. ראשית, נקבע שכל תצהירי הנתבעות הוגשו באיחור. השופטת הבהירה שאיחורה של הנתבעת הראשונה בהגשת תצהיריה היה קל וחסר נפקות. אולם, הודגש שהגשת התצהירים במועדים שונים ולא במקשה אחת לא הייתה ראויה. יתרה מזאת, בהחלטתה הקודמת של השופטת בעניין נקבע במפורש שהגשת התצהירים לא הייתה מותנית בהגשת תצהירי הצד שכנגד ונקבעו מועדים להגשת התנגדויות. לאור העובדות שפורטו לעיל, נפסק שהנתבעת הראשונה לא עמדה במועד שנקבע להגשת ההתנגדות. לכן, השופטת פסקה שלא היה מקום לאפשר לנתבעת להגיב על תצהירי הצד שכנגד, מאחר שממילא לא קמה לה זכאות לכך.


לעניין טענות הנתבעת הראשונה אודות עדות הסברה, השופטת קבעה שמשום שלא היו נתונים על מקור המידע של המצהיר מטעם הנתבעת השנייה, היה על בית המשפט לברר זאת במהלך חקירתו. קרי, השופטת הבהירה שעדות זו יתכן ותעלה לכדי עדות סברה אסורה, אך בדיקת טענה זו הייתה צריכה להיעשות במסגרת חקירת העד ובירור מקורותיו. לבסוף, השופטת דחתה את הבקשה להסרת מכתבים מתצהיר הנתבעת השנייה. היא פסקה שזהות המצהיר הייתה ידועה וכך גם הפרטים אודות תחלופת המכתבים. לכן, העדות בעניין זה הותרה. לאור כל האמור לעיל, בקשת ההתנגדות לתצהירי העדות נדחתה.