מחלוקת בעניין חובות לבנק - האם מדובר בערבות או בלווה נוסף?

בית המשפט סירב לקבל את בקשת הבנק לפרוע את חובות נתבע שלישי כלפיו, לאחר שהאחרון היה חתום על הלוואה שניתנה לשני נתבעים נוספים, במעמד של "לווה נוסף". השופטת דחתה את טענת הנתבע אודות העובדה שלא ידע מה משמעות מעמד זה ולא הבין על מה הוא חותם. אולם, היא קבעה שמעמד "לווה נוסף" היה פרי פיתוחו של הבנק, ושימש הלכה למעשה כערב להלוואה. לכן, הוכר מעמדו של הנתבע כערב ולא כלווה. דהיינו, נקבע כי היה על הבנק למצות את הליכי הפירעון נגד החייבים העיקריים טרם פנייה לנתבע.

במקרה זה, הבנק התובע הגיש תביעה נגד שלושה נתבעים אשר לא עמדו בפירעון חובות תשלום ההלוואה שניתנה להם, בסך 285,696 ₪. ההלוואה ניתנה לנתבעים בשנת 2003. בתחילה, הנתבע הראשון והשני פנו לבנק על מנת לקבל הלוואה ובקשתם נדחתה. אז, הבנק ביקש מהם להציג לווה נוסף בעל הכנסה גבוהה יותר והם צרפו את הנתבע השלישי, קרוב המשפחה של הנתבע השני. בקשת ההלוואה הוגשה מחדש והתווספו אליה שני ערבים נוספים שהיו קרובי משפחתם של הנתבע הראשון והשני. הנתבע השלישי חתם על כל מסמכי ההלוואה כלווה ולא כערב לאחר שלטענת הבנק, נציג מטעמו ישב עם הנתבע והסביר לו אודות משמעות חתימה זו.

טיעוני הצדדים

בית המשפט נתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד שני הנתבעים הראשונים, אשר היו חתומים על חוזה ההלוואה כלווים. לכן, במקרה זה הדיון היה בעניין תביעת הבנק נגד הנתבע השלישי. הלה טען כי הוא היה ערב להלוואה ולא לווה עיקרי. לכן, משלא מוצו ההליכים נגד החייבים העיקריים, לא היה מקום לפנות אליו. לדידו, במעמד החתימה לא הוסבר לו על מה הוא חתם והיה ברור לו שמעמדו הוא כשל ערב. בנוסף, בדפי חשבון הבנק שהתייחסו להלוואה הופיעו רק הנתבע הראשון והשני כלווים ואף כספי ההלוואה מעולם לא הגיעו לידי הנתבע השלישי.

מאידך גיסא, הבנק טען כי היה ניתן לראות את הנתבע כחייב עיקרי לאור העובדה שהוא היה בגדר "לווה נוסף".

דיון והכרעה - לווה נוסף או ערב?

לאחר שמיעת העדויות וסקירת הראיות השונות, השופטת קיבלה את טענת הבנק התובע כי חתימת הנתבע על מסמך הלוואה הייתה במסגרת מעמדו כלווה נוסף ולא כערב. אמנם, בדפי הבנק הופיעו רק שני הנתבעים הראשונים כלווים, אך חתימתו של הנתבע השלישי הופיע במקומות שהיו מצוינים ללווים. היות והנתבע הבין את השפה העברית וקרא אותה, לא היה ניתן לקבל את טענתו שלא הבין את משמעות החתימה על מסמך ההלוואה.

יתרה מזאת, על פי ההלכה המשפטית, חותם מסמך מוחזק כמי שקרא והבין אותו. אדם אשר חתם על מסמך בלא לברר את תוכנו ואת פשר חתימתו, לא היה לו להלין אלא על עצמו. בנוסף, במועד החתימה, הנתבע הגיע לבנק בלוויית ערב נוסף. האחרון נדרש לחתום על כמות קטנה של מסמכים והליך החתימה ארך פחות זמן מאשר ההליך אותו עבר הנתבע, אשר חתם על כמות גדולה של מסמכים. לכן, ניתן היה להסיק שהנתבע היה ער להבדלים בין מעמדו למעמד הערב. השופטת ציינה שהנתבע השלישי היה קרוב משפחה של הנתבע השני.

העובדה ששני הנתבעים הראשונים לא הובאו לתת עדות לטובתו של הנתבע השלישי, עמדה לחובתו של האחרון ופגעה בגרסתו. לאור האמור לעיל, נקבע כי הנתבע השלישי חתם כלווה נוסף. לאחר קביעה זו, פנתה השופטת לבחון מה היה מעמדו של הנתבע השלישי כלווה נוסף. לשיטתה, מושג זה יצר בועה משפטית ריקה, פרי פיתוחו של הבנק שנועדה להעניק בטוחה לערבות מחד גיסא.

מאידך גיסא, הלווה הנוסף לא נהנה מכספי ההלוואה או מהנכס שנקנה באמצעותם ולא יכול היה למשכן כבטוחה את זכויותיו בנכס. כלומר, צירופו לעסקה נעשה לשם מתן ערבות מצד הלווים העיקריים לפירעון ההלוואה. למעשה, מעמדו היה זהה למעמד הערב. לכן, יצירת מעמד זה, של לווה נוסף, הווה התנהגות שלא בתום לב מטעם הבנק. משכך, נפסק כי למרות התנהלותו של הנתבע כלווה וחתימתו על מסמכי הבנק במעמד זה, הרי שהלכה למעשה הוא שימש כערב. לכן, על הבנק היה למצות את תום ההליכים נגד החייבים העיקריים ורק לאחר מכן הייתה באפשרותו לפנות לנתבע השלישי. קרי, תביעת הבנק נדחתה.