הפרת זכויות מוסריות של מחבר כתבה טלויזיונית במסגרת התוכנית כלבוטק

האם זכויותיו המוסריות של מחבר כתבת טלוויזיה הופרו על ידי תוכנית התחקירים המפורסמת - "כלבוטק"? סוגיה אשר זהו עניינה הונחה לפתחו של בית המשפט. התובע במקרה דנן הינו כתב טלוויזיה, שבמסגרת עבודתו בתוכנית הטלוויזיה "כלבוטק", הכין כתבה המתארת ליקויים חמורים באחד ממפעלי ייצור המזון בארץ.

הכתבה נשוא התובענה שודרה לראשונה בשנת 1982. היא נחשבה לבולטת וחשובה במיוחד, וקיבלה בזמנו הד תקשורתי רחב. בזמן שידור הכתבה, התובע קיבל את הקרדיט הראוי לו, ושמו הוזכר בתחילת הכתבה ובסופה. התובע טען כי מדובר בכתבה אשר היה לה "אופי ייחודי המזוהה איתו אישית, מאחר והוא היה האדם המרכזי בהכנתה (לרבות אחריותו בנושאים כגון צילום, סאונד ועריכה)".

בשנת 2004, הכתבה פעם שנייה שודרה, הפעם במסגרת תוכנית מיוחדת במלאות 25 שנים לתוכנית "כלבוטק". לטענת התובע, הכתבה סולפה ושונתה, דבר אשר פגע בערכה העיתונאי. לטענתו, קטעי הקריינות של שלו הוסרו לחלוטין, שמו לא הוזכר, ולא ניתן לו קרדיט על הכנת המסמך העיתונאי. לא זו אף זו, התובע טען כי צורת הניסוח של הקריינות הייתה עלולה להטעות את הציבור לחשוב שהנתבע, רפי גינת, היה מעורב בהכנת הכתבה. התובע תבע במשותף את גינת, מפיק ומגיש התוכנית, את חברת ההפקות שלו, ואת רשת, זכיינית הערוץ השני.

הנתבעים טענו כי זכויות היוצרים בכתבה היו שלהם. לטענתם, הם קיבלו את הרשות לעשות שימוש בחומרי הכתבה. בנוסף הנתבעים טענו כי התובע לא היה היוצר הבלעדי של הכתבה, ולהכנתה היה שותף צוות שלם. הנתבעים הדגישו כי היה מדובר בצוות אשר כלל בין היתר צלם, עורך ומערבל צליל. גם הנתבע, גינת, היה חלק מהצוות, עקב היותו עורך התוכנית. לטענתם לא ניתן לעשות הבחנה בין החלק השייך רק לתובע לבין חלקים אחרים. טענה נוספת של הנתבעים הייתה כי הכתבה ששודרה ב-2004 הייתה למעשה כתבה חדשה, שנלקחה מחומר הגלם של הכתבה הראשונה. אי לכך, נטען כי ה"כתבה החדשה" לא הורידה את ערך הכתבה הראשונה.

הדיון המשפטי

השופטת התייחסה לכל נקודות המחלוקת שבעניין:

1. שאלת זכויות היוצרים בכתבה - השופטת קבעה כי העובדה שהזכות החומרית של הכתבה הוקנתה לרשת, לא אמרה דבר לגבי הזכות המוסרית. הזכות המוסרית על יצירה נשארת תמיד בידי המחבר שלה, כפי שקובע סעיף 4א(4) לפקודת זכויות יוצרים.
2. עבודת הצוות שבכתבה - הפסיקה קבעה כי ביצירות משותפות, יש לכל אחד מהיוצרים שהשתתפו בהכנת היצירה, זכות מוסרית בה. השופטת קבעה כי בין אם התובע היה הגורם העיקרי בהכנה, ובין אם היו לו מספר שותפים, בוודאי חלקו היה משמעותי ביותר. לכן, בכל מקרה, לא היה ניתן להתעלם מזכותו המוסרית בכתבה.
3. הפגיעה בזכות – על פי סעיף 4א לפקודה, זכות מוסרית מקנה לבעליה שני דברים – הראשון, ששמו ייקרא על היצירה ("זכות הורית"), והשני, שלא יוטל פגם ביצירתו ("זכות השלמות"). התובע טען כי במקרה דנן שתי הזכויות נפגעו. לגבי אזכור השם, הנתבעים טענו כי הנוהג בתוכנית הוא שאם מביאים חלק קטן מכתבה שכבר שודרה בעבר, אין מזכירים את שם הכתב. השופטת קבעה כי האחרונים לא הוכיחו את קיומו של הנוהג בראיות משכנעות. "אכן, לעיתים מספיקה הזכרת שם היוצר באופן מינורי, לצד היצירה, או בסופה", צוין בפסק הדין, "עם זאת, במקרה שלנו, לא אוזכר שמו של התובע כלל, על אף שבלעדיו לא הייתה הכתבה יוצאת אל הפועל". כמו כן, השופטת הוסיפה כי "הנתבעים גם לא תיקנו את ההפרה בתוכניות שלאחר מכן, ולמעשה עד למועד פסק הדין, לא צוין שם התובע כיוצר הכתבה". לסיכום, נקבע כי "התובע זכאי לפיצוי עקב הפגיעה בזכות ההורות".
4. שינוי הכתיבה וסילופה - השופטת דנה גם בטענה לסילוף ושינוי הכתבה. השופטת קבעה כי אכן היה שינוי מהותי בכתבה החדשה, והיא לא הייתה "תקציר של הכתבה הישנה בלבד". השינויים, כך נקבע, היו באורך הכתבה, בהשמטת הקריינות של התובע, בסאונד, בעריכה, ועוד."עם זאת", ציינה השופטת, "לא די להוכיח כי בוצע שינוי ביצירה, אלא יש להראות כי שינוי זה פגע ביוצר". בבחינת המקרה דנן, השופטת קבעה כי לא הייתה פגיעה שכזאת, ודחתה את טענת התובע בדבר פגיעה בזכות השלמות.

הפיצויים

השופטת עברה לדון בשאלת גובה הנזק והפיצויים. התובע טען לפגיעה בשמו, במוניטין שלו, בהשתכרותו העתידית, וכן גרימת צער ועוגמת נפש. הוא דרש בגין הפגיעה בזכות ההורית, פיצוי של 75,000 שקלים. הנתבעים טענו, כי במקרים בהם הפגיעה היא בזכות המוסרית בלבד ולא בזכות היוצרים, בתי המשפט נוהגים לקבוע פיצוי מינימלי, אם בכלל. "במקרים כאלו, ביהמ"ש רשאי לקבוע סכום הנמוך מהסכום המינימלי שקבעה הפקודה בסעיף 3(א)", טענו רפי גינת והנתבעים הנוספים.

השופטת קבעה, בניגוד לטענת התובע, כי הפרת הזכות לא נעשתה בכוונת זדון, אלא ברשלנות ומתוך חוסר אכפתיות. היא גם טענה שבחישוב גובה הפיצויים יש להתייחס לעובדה שהתובע לא עובד כבר מספר שנים ככתב תחקירים אלא ככתב ספורט. בפסק הדין נקבע כי ניתן ללמוד מכך ש"הנזק הכלכלי והמקצועי שנגרם לתובע עקב ההפרה, היה קטן יחסית". השופטת קבעה כי הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך 20,000 שקלים, בגין הפגיעה בזכות ההורות. כמו כן, נקבע כי הנתבעים יישאו בהוצאות המשפט של התובע, ובשכר טרחת עורך הדין.