סירוב האשה לתת גט לבעל ותביעה לדמי שימוש ראויים

בעניין: ל. ו
ע"י ב"כ עו"ד אלכס גרינשטיין המערערת
נ ג ד
ג. ו.
ע"י ב"כ עו"ד ש. רביב המשיב

ערעור מיום 06/03/2007 על פסק דין חלקי מיום 25/01/2007 של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט בנציון ברגר) בתמ"ש 34094/99.

פסק דין
ש. שטמר, שופטת:

1. הצדדים שלפנינו, הם בעל ואשה, הנשואים זל"ז מאז 1975. לזוג שני בנים, שהם כיום בגירים. האשה היתה נשואה לפני נישואיה למשיב, ובעלה הראשון נהרג במלחמת יום כיפור.
לבני הזוג שני נכסי מקרקעין: בית בטבעון, ששמש אותם למגוריהם והאשה עדיין מתגוררת בו (להלן – "הבית בטבעון / הדירה") ודירה בקרית מוצקין. שני הנכסים רשומים על שם שניהם בחלקים שווים. בבית בטבעון יש שתי קומות ו-4 חדרי מגורים.

2. הבעל עזב את דירת הזוג, לפני כארבע שנים; לטענת האשה כיוון שהוא חי עם בת זוג אחרת; לטענת הבעל - כיוון שהאשה התעמרה בו, בין היתר בכך שהרעישה בדירה על מנת להוציאו ממנה והגישה תלונות כוזבות למשטרה.
האשה מסרבת עד היום ליתן לבעל גט.
המחלוקת העיקרית ב"סיבוב" זה של ההתדיינות הממושכת בין בני הזוג, היא בעניין תביעתו של הבעל לדמי שימוש ראויים עקב מגוריה הבלעדיים של האשה בבית בטבעון ומניעתה מהבעל לעשות גם הוא שימוש של מגורים בבית. כן מלינה האשה על חיובה בדמי שימוש ראויים ברכב מסוג "מרצדס", שאין מחלוקת כי רק היא השתמשה בו על אף החלטת בית המשפט בצו קודם לפסק הדין נשוא הדיון, כי הצדדים יחלוקו: שבוע יהיה הרכב בחזקתה של האשה ושבוע בחזקת הבעל.

3. בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים בעניין מזונות ופירוק השיתוף. לעניינו מתייחס פסק-דין מיום 5/8/04 (שניתן על ידי השופט גלובינסקי בתמ"ש 34090/99, 34091/99 ו-34092/99). נקבע בו, כי פירוק השיתוף בדירת המגורים יהיה כשייערך איזון משאבים כולל של הצדדים לאחר פקיעת הנישואין.
ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט פיזם, ס' נשיא בתיק עמ/625/04). בר"ע שהוגשה על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, נדחתה על ידי בית המשפט העליון (בע"מ 4247/05).
בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכתב, כי הבעל, בעזיבתו את בית המגורים המשותף ובהפסיקו את חייו המשותפים עם המערערת, "מרד" בה.
עוד חשוב לנדוננו פסק דין מיום 5/12/00 של בית הדין הרבני האזורי בחיפה (בתיק מספר
1-53-003803038). פסק הדין ניתן במסגרת תביעה של האשה לשלום בית ונקבע בו, כדלקמן:

"האשה .. זכאית להתגורר בדירת מגורי הצדדים ברח' .. ק' טבעון, וזאת ללא תשלום שכר דירה אלא כמדור ספציפי שהבעל חייב.

במידה והדירה תימכר על ידי פס"ד לפירוק שותפות ואשר אין ביה"ד מתערב בכך, הרי על מנת לשמור על זכויות האשה המגיעים לה כאמור לעיל, כל סכום שיתקבל ממכירת הדירה יעוקל לטובת האשה עבור מדורה".

כן ניתן ביום 20/12/01 פסק דין בעניינם של הצדדים על ידי בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 00213700821, שבו אישר בית הדין הרבני הגדול את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, בציינו כי כל עוד לא ניתנה החלטת בית המשפט באשר לפירוק שיתוף, החלטתו של בית הדין האזורי היא "... פורחת באויר. אין טעם להתייחס להחלטה זו, בטרם ניתנה פסיקת בית המשפט בנידון". התוצאה היא, אם כן, שההחלטה של בית הדין האזורי נותרה על כנה.

4. הצדדים הסמיכו את בית המשפט קמא, לפסוק על פי החומר שבתיק, ולא הושמעו לפניו עדים.

5. בית משפט קמא קבע, כי עלה מפסקי הדין שניתנו בענייני הזוג, כי הבעל עזב את הבית ביום 1/10/02 מרצונו, ולפיכך, בהתאם להלכה הנוהגת, אין לפסוק לו דמי שימוש ראויים כל עוד גילה דעתו שאין לו כוונה לחזור ולהתגורר בדירה. אולם בינתיים נשתנו הנסיבות: התברר כי אין סיכוי לשקם את הזוגיות בין הבעל לאשה, השנים חולפות מאז שהצדדים הפסיקו לחיות יחד כבני זוג, אולם האשה מסרבת ליתן גט על אף ההמלצות של בתי המשפט שדנו בעניינה לפרק את החבילה, מבלי לקבל את תביעת הבעל לגירושין כיוון שלא נמצאה עילה לחייבה במתן גט. הבעל ביקש לחזור ולהתגורר בבית, אם כי שלא על מנת לקיים חיי זוגיות עם האשה, אלא עקב טענתו שהוצאותיו גדולות והוא מבקש להתגורר בבית. זכות זו נמנעה ממנו על ידי האשה בכך שהחליפה מנעולים. לטענתו, היא אף מנעה מילדי הזוג להתגורר בדירה.
בית משפט קמא קבע, כי התנהלות זו של האשה, מחד גיסא סירובה ליתן גט ועקב כך אי ביצוע הפירוק ברכוש הזוג, ומאידך גיסא סירובה ליתן לבעל להתגורר בבית, הם חסרי תום לב ומהווים פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלו.
באשר לרכב המשותף, קבע בית משפט קמא, כי כב' השופט גלובינסקי נתן החלטה ביום 11/12/01 (בבש"א 5772/01) לפיה השימוש ברכב המרצדס יהיה שבוע לאשה ושבוע לבעל. האשה מנעה מהבעל את השימוש, ולפיכך מגיעים לבעל דמי שימוש ראויים החל ממועד ההחלטה.
על מנת להעריך את דמי השימוש הראויים בבית וברכב, מינה בית משפט קמא שמאי. בינתיים לא ניתנה עדיין חוות דעתו.
על הקביעות האלה שבפסק הדין, ערעורה של האשה.

6. במאמר מוסגר אעיר, כי הצדדים לא עוררו את השאלה אם אין הערעור מוקדם בהיות החלטתו של בית משפט קמא לא פסק-דין חלקי, אלא החלטה, אשר עם קביעת הסכומים המגיעים לבעל, יינתן פסק הדין. לפיכך לא אתייחס גם אני לסוגיה זו, ועל כל פנים, אדון בערעור כבערעור שניתנה לגביו רשות ערעור.

7. נראה כי אפסו הסיכויים לשלום בית בין בני הזוג. הבעל אינו רוצה באשה מזה מספר שנים, אינו מתגורר אתה, אולם אינו יכול לפרק את החבילה בשל התנגדותה של האשה לגט. לפיכך, אינו יכול להנות מזכותו הקניינית, שכן על פי פסק-הדין של השופט גלובינסקי, יפורק השיתוף בדירה רק כאשר תתרצה האשה ליתן גט או שהנישואין יפקעו מכל סיבה אחרת שבחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973.
יש להצר על מצב זה, שבו אפסו הסיכויים שהזוג יחזור לחיות יחד כבני זוג, אך רכושם ממשיך להשאירם כבולים זה לזה, מבלי לאפשר לזה להשמאיל ולזו להימין.

7. בית משפט קמא קבע כקביעה עובדתית, כי הבעל חפץ לחזור ולהתגורר בדירה. האשה, על ידי החלפת המנעול ופעולות אחרות, מנעה זאת ממנו. עמדו לפני בית משפט קמא פניות בכתב, באמצעות בא-כוחו של הבעל, להתיר לו להיכנס לדירה, שנדחו על ידי האשה. האשה הודתה כי החליפה את מנעול הבית ולא נתנה לבעל להיכנס לדירה, וזאת לאחר שעזב את הבית ושלוש שנים לא התגורר בו.
בית משפט קמא קבע את המועד בו הבהיר הבעל את רצונו להיכנס לדירה חל מאוגוסט 2005. ממועד זה חוייבה האשה לשלם לבעל דמי שימוש ראויים עבור מחצית הדירה.

8. השאלה שהתשובה לה אמורה, לעמדתי, להכריע את גורל הערעור באשר לדמי השימוש הראויים, היא אם פסק דינו של בית הדין הרבני, בסיטואציה שתארתי, מונעת בעדנו לפסוק לבעל דמי שימוש ראויים בגין השימוש הייחודי שעושה האשה בדירה. האשה טוענת, כי פסק דינו של בית הדין הרבני מהווה מחסום בלתי עביר לפסיקת דמי שימוש ראויים לבעל, שכן נקבע בו כי האשה תגור במדור הספציפי, הוא בית המגורים, בלא לשלם דמי שכירות.
השאלה היא שאלה של פרשנות פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, תוך כיבוד החלטתו כהחלטה המחייבת גם את בית המשפט לענייני משפחה (וראו על החובה של כיבוד הערכאות בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365; בג"צ 669/82 לאה בן צבי נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד לח(2) 716; בג"צ 304/04 ע' י' נ' בית הדין הרבני האזורי, תק-על 2005(3) 83).
פסק הדין של בית הדין הרבני התייחס למצב, שבו עדיין הייתה תקווה כי הצדדים יחזרו לחיות יחד, שכן הוא ניתן לתביעתה של האשה לשלום בית. על אף שנראה כי אפסו הסיכויים לשלום בית בין בני הזוג, כל עוד לא ביטל בית הדין הרבני את פסק דינו, הוא, כאמור, שריר וקיים על אף שהנסיבות השתנו (וניתן להניח, כי "דרך המלך" היתה להגיש תביעה לבית הדין הרבני לשנות את ההחלטה בשל שינוי הנסיבות). אולם, עדיין פתח יש לו לבעל, לשכנענו כי הפרשנות הנכונה של ההוראה בפסק הדין הרבני, איננה מונעת מאיתנו לפסוק לו דמי שימוש ראויים בנסיבות מקרה זה. בעניין זה, דעתי היא כגרסת הבעל. אבוא לנמק.

9. כללי הפרשנות של פסק דין, אינם שונים בעיקרם מכללי הפרשנות של כל טקסט משפטי אחר (ראו לעניין פרשנות פסק דין בג"צ 3406/91 דן בבלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(5) 1, פסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק: "פסק דין הוא 'טקסט' ויש לפרשו על פי כללי הפרשנות הרגילים לפירושם של טקסטים משפטיים... על כן יש לפרש פסק דין בהתחשב בלשונו ובתכליתו. על תכלית פסק הדין יש ללמוד. בראש ובראשונה, מלשונו, וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמטיבי הכללי, ועקרונות היסוד של השיטה").
תכלית ההוראה בפסק הדין הרבני היתה לאפשר השבת שלום בית על כנו. פירוק השיתוף בדירה מהווה, בדרך כלל, את "מכת החסד" לנישואין מעורערים. פירושו של הביטוי "מדור ספציפי" היא, שאין בן הזוג רשאי להציע מדור חלופי כגון דירה בשכר דירה חלף פינוי בן הזוג האחר מהבית ואין אף לפרק את השיתוף בדירה. בית משפט קמא עמד על מטרתו של המדור הספציפי בהפנותו לבג"צ 185/72 ליסה גור נ' בית הדין הרבני האיזורי ירושלים, פ"ד כו(2) 765, ממנו עלה כי מטרת הצו איננה להקנות זכות קניינית אלא לקיים חיי נישואין תקינים ולרוב ניתן הצו בתביעות לשלום בית.
מאחר שהפסק הרבני נועד להביא לשלום בית, הרי אין בו כל כוונה לשלול מהבעל את זכותו להמשיך ולעשות שימוש בביתו, על ידי מגורים או כל שימוש סביר והוגן אחר, כל עוד לא יפריע, שלא כדין ובחוסר תום לב, את מדורה של האשה.
אף הצו בפסק הדין הרבני, שהאשה תתגורר בבית "בלא לשלם שכר דירה", אינו בא להורות כי האשה לא תתיר לבעל להתגורר בדירה וכי תעשה בה שימוש ייחודי, על אף רצונו לחזור לביתו. הפרשנות הנכונה של ההוראה שאין היא חבה בדמי שכירות, היא שאפילו הבית גדול מצרכיה, אין הבעל רשאי לומר לה, "שלמי את ההפרש בין מדור ראוי למדור שבו את מתגוררת או שלמי את מחצית חלקי עקב השימוש שאת עושה בבבית". אולם, זכות השימוש של האשה בכל הדירה עומדת כל עוד לא ביקש הבעל לחזור ולהתגורר בה על פי זכותו הקניינית. אין היתר בפסק הרבני לאשה למנוע את שימוש הבעל בדירה. משמנעה האשה את מגוריו, עליה לשלם לו את דמי השימוש הראויים בעד מניעת השימוש שלו וכתוצאה מכך עשיית השימוש הבלעדי שלה.
לפיכך, לעמדתי, במצב חדש זה שנוצר, כאשר הבעל ביקש לחזור ולהתגורר בדירה או לעשות בה שימוש סביר אחר, והאשה מונעת זאת ממנו ללא כל זכות שבדין, זכאי הבעל לקבל את דמי ערכו של ההפסד שנגרם לו, והוא שווה ערך למחצית דמי השימוש הראויים. פרשנות זו אף עולה בקנה אחד עם זכות היסוד של הקניין (וראו על הזכות לקבל דמי שימוש ראויים בשותפות במקרקעין בע"א 663/87 נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1) 104; ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, תק-על 93(1) 258; ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נג(4)769; בעמ 9881/05 פלוני נ' פלוני, ניתן ביום 09/04/2006 וטרם פורסם; בע"מ 2433/04 פלוני נ' פלונית, ניתן ביום 02/10/2005 וטרם פורסם).
אפילו מטרתו של הבעל בבקשה שהגיש לחזור לדירה, להביא למצב בו ניתן יהיה לפרק את שיתוף הזכויות בבית, אין התכלית שבבקשה פסולה: אין הצדקה עתה, משאפסו הסיכויים לשלום בית, שהאשה תתגורר לבדה בבית גדול, בין שתי קומות וארבעה חדרי שינה בנוסף לסלון. בחירת האשה להתגורר כך, מבלי להתיר לבעל להשתמש גם הוא בדירה, מצדיקה חיובה במחצית דמי השימוש הראויים.

10. לפיכך, אם דעתי תישמע, יש לחייב את האשה בדמי שימוש ראויים, כפי שקבע בית משפט קמא, בשינוי אחד, שהחיוב יהיה מיום הגשת התביעה, שכן במועד זה לא נותר לאשה ולו ספק דספיקא, שהבעל מבקש לחזור ולהשתמש בדירה.

11. באשר לחיוב בדמי השימוש הראויים ברכב, אין מקום שנתערב בקביעתו של בית משפט קמא, שכן האשה לא הוכיחה כי הפסיקה את השימוש בו או כי מכרה אותו מכירת אמת ולא למראית עין לאחר (וטענתה היתה כי מכרה אותו לאחיה במחיר מזערי).

_____________
ש. שטמר, שופטת

השופטת יעל וילנר:

עיינתי בחוות דעתה של חברתי כב' האב"ד השופטת שטמר, ולצערי איני שותפה לדעתה.

1. השאלה המרכזית בערעור שבפנינו היא מעמדה ותוקפה של החלטת בית הדין הרבני אשר קבעה מדור ספציפי לאישה במסגרת תביעה לשלום בית, והאם יש בכוחה לחסום תביעה לתשלום דמי שימוש שהוגשה על ידי הבעל בית המשפט לענייני משפחה.

2. במסגרת תביעה לשלום בית שהגישה האישה לבית הדין הרבני, קבע בית הדין כי: "לאחר עיון בבקשת ב"כ האישה ובחומר שבתיק והעולה ממנו שהבעל תובע גירושין ולא הצדיק ולא הוכיח את תביעתו לעילת גירושין אלא ההיפך הוא הנכון שנראה שיש אמת בטענות האישה והיא מעונינת בשלו"ב נראה שהאישה אכן זכאית למדור ספציפי" . עוד נקבע כי הבעל אינו רשאי לקבל דמי שכירות בגין מגורי האישה בדירה (להלן: "ההחלטה").

החלטה זו למדור ספציפי ניתנה במסגרת סמכותו (הייחודית) של בית הדין לדון בתביעת האישה לשלום בית, שהיא באה בגדר "עניני נשואין" (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נשואין וגירושין), תשי"ג-1953).

3. הלכה פסוקה היא כי במסגרת תביעה לשלום בית, בית הדין הרבני אינו מוסמך ליתן סעדים זמניים החורגים מהנדרש לצורך תביעת שלום הבית (ראה: בג"צ 207/04 א"ג נ' ג"ג טרם פורסם ניתן ביום 16.10.2005). לפיכך, יש לבחון בעניננו האם קביעת בית הדין בנוגע למדור ספציפי לאשה, ובכלל זה לפטור אותה מתשלום דמי שמוש, יכולה היתה להינתן במסגרת תביעה לשלום בית?

4. שאלה דומה התעוררה בבג"צ נעים (בג"צ 254/81 משה נעים נ. בית הדין הרבני פ"ד לו(2)205), שם הוגשה עתירת הבעל נגד קביעת בית הדין הרבני כי האשה זכאית לגור בדירת הצדדים ואף ניתן צו האוסר על הבעל להפריע לאשה להתגורר בדירה. בעתירתו טען הבעל כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בבקשת האשה בעניין מדור בדירת המגורים במסגרת התביעה לשלום בית, מאחר ועניין זה שייך למדור האשה כחלק מתביעת המזונות שבסמכות בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון דחה את טענת הבעל ופסק כי:
"בנסיבות אלה, ניתן לראות את הצו של בית הדין, אשר אסר על הבעל להפריע למגורי האישה בווילה, כענין הנכלל בתחומי תביעה לשלום בית. בצו זה לא נקבע כל הסדר קבוע בדבר מדור האישה והילדים, אלא הוא נועד רק למנוע מהבעל להפריע לאישה ולילדים לגור באותה דירה, שנועדה למגורי בני המשפחה.אין לראות במתן צו כזה חריגה מתחומי סמכותו של בית הדין לדון ולהחליט בענייני נישואין".

5. בעיניננו, ההחלטה למדור ספציפי, ובכלל זה ההחלטה לפטור את האשה מתשלום דמי שמוש, הינה החלטת ביניים שאינה באה להסדיר באופן קבוע את זכויות האשה למדור ואינה באה לגרוע מהזכויות הקנייניות של הבעל בדירה. הפטור שניתן לאישה מתשלום דמי שימוש, מאפשר את קיום המדור הספציפי ולפיכך מהווה חלק בלתי נפרד הימנו, והכל במטרה להביא את הצדדים לשלום בית.

לפיכך, ההחלטה, על כל מרכיביה, ניתנה כדין במסגרת התביעה לשלום בית, שהיא בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. נדגיש כי החלטה זו אושרה בערעור על ידי בית הדין הרבני הגדול.

6. ודוק, כל שינוי בהחלטה זו, ראוי שייעשה, מטבע הדברים, על ידי אותה ערכאה שנתנה את ההחלטה, קרי, בית הדין הרבני. הדברים מקבלים משנה תוקף בעניננו בו לבית הדין נתונה סמכות ייחודית לדון בעניני נשואין וגירושין ובכלל זה, בתביעה לשלום בית - בגידרה ניתנה ההחלטה למדור ספיציפי.

7. העולה מכל האמור הוא כי תביעת הבעל לבית המשפט לעניני משפחה לדמי שמוש, הקדימה את המאוחר, והיה עליו לפנות תחילה לבית הדין הרבני בבקשה לעיון חוזר בהחלטה, נוכח שינוי הנסיבות הנטען על ידו. אוסיף כי הנסיבות החדשות, אכן מצדיקות בחינה מחודשת של ההחלטה. אולם, כל עוד לא שונתה החלטה זו, מהווה היא מחסום מהותי, בפני כל החלטה של בית משפט לעניני משפחה העומדת בסתירה להחלטת בית הדין הרבני.

8. לכל האמור יש להוסיף כי קביעת בית משפט קמא לפיה יש לחייב את האשה בדמי שימוש, אינה עולה בקנה אחד עם חובת הבעל לספק לה מדור חלופי ראוי.
מהראיות עולה כי בעת שהבעל חוייב במזונות האשה עמדה בפני בית המשפט מסכת עובדתית לפיה המערערת מתגוררת בדירה – ללא תשלום דמי שימוש ובכך, למעשה, נושא הבעל במדורה של האשה. הנחה בסיסית זו השליכה, בודאי, על מכלול השיקולים ששקל בית המשפט בעת פסיקת סכום המזונות. חיוב האישה בדמי שימוש פוגע איפוא במערך האיזונים אשר נערכו בנידון זה, ומחייב עיון מחודש בסוגיית דמי המזונות. לפיכך, כל עוד לא מחוייב הבעל במדור חלופי ראוי לאישה, ולחילופין, כל עוד לא נדון מחדש שיעור המזונות לו זכאית האישה, הרי היא זכאית להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג ללא תשלום דמי שימוש (ראה בעניין זה בג"צ 5969/94 אקנין נ, בית הדין הרבני האזורי בחיפה פ"ד נ(1)370).

9. בשים לב לכל האמור לעיל, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור, ולבטל את חיוב המערערת בדמי שימוש.

------------------------
יעל וילנר, שופטת


השופט יצחק עמית:

במחלוקת שנפלה בין חברי, אני מצטרף לדעתה של כב' השופטת וילנר.

לא אכחד כי התוצאה אליה הגיעה האב"ד, כב' השופטת שטמר, תואמת את תחושת הצדק. הנה כי כן, המשיב נקלע למילכוד. מחד, בהחלטתו של בית הדין הרבני מיום 5.12.2000 נאמר כי בית הדין לא מתערב בנושא פירוק השיתוף בדירה. מאידך, פירוק השיתוף בדירה נכרך, בפסק דינו של כב' השופט גלובינסקי, עם איזון המשאבים בעת פקיעת הנישואין. אלא שפקיעת הנישואין מתמהמת בשל סירובה של המערערת ליתן גט, מה שמביא לדחייה בפירוק השיתוף. בכך יוצאת האשה נשכרת מסרבנותה להתגרש, תוצאה שאינה רצויה.

ברם, כל עוד לא הורה בית המשפט על פירוק השיתוף לפני פקיעת הנישואין או כל עוד החלטת בית הדין הרבני למדור ספציפי עומדת בעינה, איני רואה מנוס מקבלת הערעור.

ייכבד אפוא המשיב וינקוט בדרך המלך, בדרך של פנייה לבית הדין הרבני בבקשה לביטול החלטתו למדור ספציפי. אזכיר, כי החלטתו של בית הדין ניתנה בשעתו במסגרת תביעת האשה לשלום בית, וכיום, לאחר שנים של פירוד, ברור כי התביעה לשלום בית כבר אינה רלוונטית. בנוסף או לחילופין, רשאי המערער לחזור ולפנות לבית משפט קמא בבקשה להקדים את פירוק השיתוף לאיזון המשאבים (ובשלב זה, איני מביע עמדה אם פסק דינו של השופט גלובניסקי חוסם את הדרך בפני בקשה מעין זו).

------------------------
יצחק עמית, שופט

לפיכך (בדעת רוב של השופטים י' עמית וי' וילנר ובדעת מיעוט של אב"ד, ש' שטמר) הערעור מתקבל: אנו מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ככל שהוא מחייב את המערערת לשלם למשיב דמי שימוש ראויים (ובהכרח, מינוי השמאי שנדרש להעריך את דמי השימוש הראויים בדיקה וברכב הוולבו, יצוצמם להערכת השימוש ברכב בלבד).
בנסיבות, אין צו להוצאות.
הפקדון שהופקד, אם הופקד, יוחזר למפקידו.

ניתן היום ג' בסיון, תשס"ז (20 במאי 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


שושנה שטמר, שופטת
[אב"ד] יצחק עמית, שופט יעל וילנר, שופטת