בעניין טיבו של הליך ערעור בבית דין לעבודה על החלטת ועדת ערר בתכנית ויסקונסין

ע"ע 68/07

יצחק המערער


משרד התעשיה המסחר והתעסוקה המשיב



ע"ע 69/07

רונית שמעוני המערערת


משרד התעשיה המסחר והתעסוקה המשיב


בפני: הנשיא סטיב אדלר, השופט יגאל פליטמן, השופט שמואל צור
נציג עובדים מר אליהו בן גרא, נציג מעסיקים מר ישראל בן יהודה

בשם המערער בע"ע 68/07 – עו"ד אדוארד ווסר
בשם המערערת בע"ע 69/07 – עו"ד אושרת טוקר-מימון
בשם המשיב – עו"ד דנה מנחה
בשם הקליניקה לרווחה תעסוקתית באוניברסיטה העברית – עו"ד אבישי בניש


פסק דין
השופט שמואל צור

השאלה העומדת לדיון
1. פרק ז' לחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), תשמ"ד-2004 (להלן – החוק או חוק המדיניות הכלכלית) מהווה תשתית חקיקתית להפעלה נסיונית של תכנית לשילובם של מקבלי גמלאות הבטחת הכנסה במעגל העבודה. תכנית זו מופעלת על ידי המשיב והיא קרויה "תכנית מהל"ב" – מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה", ובשמה העממי – "תכנית ויסנקונסין" (להלן – התכנית).

2. לפי החוק הוקמו מרכזי תעסוקה המופעלים על ידי זכיין פרטי. בכל מרכז פועל נושא משרה בשם "מתכנן יעדים תעסוקתיים" ולו מסורות סמכויות רחבות להשמה בעבודה (סעיף 41 לחוק), להכנת תכנית אישית למשתתף (סעיף 42) להפניית משתתף לשירות בקהילה (סעיף 44) ולפיקוח על עמידת המשתתף במטלות התכנית ("אישור השתתפות"; סעיף 45). מתכנן היעדים התעסוקתיים (להלן – המתכנן) הוא עובד התאגיד (סעיף 40(ב) לחוק) אך הוא מפעיל, בין היתר, סמכויות עצמאיות המסורות לו מכח החוק עצמו.

3. סעיף 46(א) קובע כי הרואה עצמו נפגע מהחלטת המתכנן – ובכלל זה מקביעה המתייחסת ל"אישור השתתפות" – רשאי לערור על ההחלטה בפני ועדת ערר שהוקמה בחוק בהרכב של עובד ציבור, עובד סוציאלי ואיש משק וכלכלה (סעיף 46(ב)). סעיף 46(ד) לחוק קובע כי על ועדת ערר יחולו הוראות חוק בתי הדין מינהליים, התשנ"ב-1992, למעט הוראות מסוימות שאינן מענייננו. מכח הוראות החוק הוקמו שתי ועדות ערר, האחת – למרכזי התעסוקה הפועלים באשקלון ובירושלים והשניה – למרכזי התעסוקה הפועלים בחדרה ובנצרת.

4. סעיף 47(א) לחוק קובע כי החלטת ועדת ערר ניתנת לערעור בפני בית דין אזורי לעבודה.

5. השאלה הניצבת בפנינו היא מה טיבו של הליך הערעור בבית הדין לעבודה על החלטות של ועדות הערר ובתוך כך, האם יש לאפשר למערער להביא ראיות על עניין שעמד לדיון בפני ועדת הערר. בשתי החלטות נפרדות של בית הדין האזורי נקבע כי הליך הערעור מבוסס על התשתית העובדתית שנפרשה בוועדת הערר ולמעט במקרים נדירים, לא יתאפשר להשמיע ראיות בערעור והדיון יתקיים על יסוד השמעת טיעונים בלבד. על כך הערעורים בפנינו שהוגשו לאחר קבלת רשות (בר"ע 765/06 ובר"ע 846/06).

6. בשל השאלות המשותפות לשני הערעורים, החלטנו לקיים בהם דיון מאוחד. בשל חשיבות העניין העומד לדיון וראשוניותו, איפשרנו לנציג הקליניקה לרווחה תעסוקתית באוניברסיטה העברית להתייצב בפנינו כ"ידיד בית המשפט" ולהשמיע טענותיו.

הרקע העובדתי
ע"ע 68/06
7. המערער בתיק זה השתתף בתכנית מהל"ב במרכז התעסוקה באשקלון. מערער זה הופנה להשתתף בקורס "הכנה לעולם העבודה" שהתקיים בחודש מארס 2006. ביום תחילת הקורס (12.3.06) הודיע המערער למתכנן כי הוא חולה והעביר לו העתק תעודות מחלה. המערער הופנה לבדיקה על ידי רופא המרכז לפי תקנה 9 לתקנות המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (שילוב מקבלי גמלאות בעבודה) (הוראת שעה) תשס"ה-2004 ונטען כי סירב להיבדק על ידי הרופא. לאור זאת החליט המתכנן לשלול מן המערער את הגמלה לחודש מארס 2006 (נספח ח' לתשובת המדינה בבית הדין האזורי).

בחודש אפריל 2006 שב המערער והופנתה להשתתף בסדנה "הכנה לעולם העבודה", אך נעדר מפעילות זו בימים 2.4 – 11.4. לאור זאת החליט המתכנן לשלול ממנו את גמלת הבטחת הכנסה לחודש אפריל 2006.

8. על שתי החלטות אלה של המתכנן הגיש המערער ערר בפני ועדת הערר. אשר להחלטה המתייחסת לחודש מארס 2006 הכחיש המערער כי סירב להיבדק על ידי הרופא.
אשר להחלטה המתייחסת לחודש אפריל 2006 טען המערער כי, בימים הרלבנטיים, הוא היה לחוץ ומבולבל ובשיחתו עם המתכנן לא נאמר לו כי עליו להתייצב לפעילות הסדנה וכי אם לא יעשה כן תשלל ממנו הגמלה (מוצג מש/1 לתשובת המדינה לבקשה לרשות ערעור).

9. ועדת הערר דחתה את הערר. אשר לסירוב להיבדק אצל רופא המרכז, ציינה הוועדה כי נערך בירור עם הרופא אשר זכר היטב את המקרה ועמד על דעתו כי המערער סירב להיבדק, דבר המהווה סירוב להשתתף בתכנית. אשר להשתתפות בסדנה בחודש אפריל 2006 ציינה הוועדה כי הסבריו של המערער להעדרויותיו הרבות לא היו משכנעות והוא הטיל את האחריות להעדרותו על המתכנן "שלא הזכיר לו" (מוצג מש/4 לתשובת המדינה לבקשה לרשות ערעור).

10. על החלטת ועדת הערר הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי בבאר שבע. אשר לחודש מארס 2006 שב המערער והכחיש כי סירב להיבדק על ידי רופא המרכז. לטענתו, החליטה ועדת הערר בעניין זה בלא לשמוע את עדות הרופא ובלא לאפשר לו לחקור אותו בפניה. אשר לחודש אפריל 2006 שב המערער וטען כי במועד הרלבנטי הוא היה מבולבל ולא ידע שעליו להשתתף בסדנה. לטענתו, קביעת הוועדה כי הסבריו לא משכנעים אינה מבוססת וכי עמדת המרכז כי אין עליו להודיע למערער על חובתו להשתתף בסדנה – אינה סבירה.

בקשר לכל אלה ביקש המערער לאפשר לו להביא ראיות בפני בית הדין.

11. בית הדין האזורי (השופט אילן סופר; תיק עב' 2218/06) דחה את הבקשה להבאת ראיות בערעור. לעניין הסירוב להיבדק אצל רופא המרכז ציין בית הדין האזורי כי גם אם חקירת הרופא נחוצה, הרי המקום הנכון לעריכתה הוא בוועדת הערר ולא בבית הדין.
לעניין אי ההשתתפות בסדנה בחודש אפריל 2006, קבע בית הדין האזורי כי טענתו של המערער בדבר נסיבות אי השתתפותו בסדנה הינה, ברובה, משפטית – אף שהיא מלווה בטענה עובדתית הנוגעת למצבו הנפשי – ולגביה אין צורך לשמוע ראיות אלא יש לבחון אם הבלבול הצדיק את העדרות המערער מן הפעילות. הוסיף בית הדין האזורי וציין כי בחינת החלטת ועדת הערר, על פי אמות המידה המקובלות במשפט המינהלי, יכולה להעשות על בסיס החומר שהיה בפני הוועדה וממילא ראיה שלא היתה בפני הוועדה אינה יכולה להתברר בפני בית הדין.

ע"ע 69/06
12. גם המערערת בתיק זה השתתפה בתכנית מהל"ב במרכז התעסוקה באשקלון. המערערת הופנתה על ידי המתכנן לעבודה בשירות הקהילה ביום 17.4.06 בבסיס צבאי, אך התנגדה לכך ונרשם לה "אי שיתוף פעולה". על הפניה זו לשירות בקהילה הגישה המערערת ערר לוועדת העררים וטענה כי יש לבטלה מן הטעם שהפניה לשרות בקהילה נוגדת את חוק שכר מינימום. כמו כן טענה המערערת כי נמנע ממנה לגשת לרופא לבדיקת החמרה במצבה ולטיפולי שיניים.

13. בדיון בוועדת הערר הוברר כי המערערת נעדרה גם מפעילויות אחרות (בתאריכים 10.4.06, 14.4.06) והפריעה לפעילות שהתקיימה ביום 17.4.06, אירוע שלאחריו הופנתה לשרות בקהילה. בקשר לכך נרשמו למערערת שתי העדרויות ואי שיתוף פעולה אשר הביאו לשלילת גימלתה לחודש אפריל 2006.

14. ועדת הערר קיימה דיון ביום 1.5.06 ודחתה את הערר. הוועדה ציינה כי שירות בקהילה הוא חלק לגיטימי בתכנית האישית של כל משתתף ואין היא בגדר עבודה. ועדת הערר אישרה את החלטת המתכנן כי המערערת לא ביצעה את תוכניתה האישית משך שלושה ימים. אשר להפניה לטיפול על ידי רופא, ציינה הוועדה כי על המערערת להמציא למרכז אישור מרופא שיניים על מועדי הטיפול בה והמרכז לא יחשיב ימים אלה כימי העדרות בלתי מוצדקת.

15. המערערת הגישה ערעור לבית הדין האזורי בבאר שבע על החלטת ועדת הערר. במסגרת הערעור העלתה המערערת טענות עובדתיות שלא עלו במסגרת הדיון בפני ועדת הערר לעניין הימים בהם נעדרה ללא אישור או בהם לא שיתפה פעולה. במסגרת זו ביקשה המערערת לאפשר לה הבאת ראיות לתמיכה בטענותיה בערעור.

16. בית הדין האזורי (השופט אילן סופר; תיק עב 2168/06) קבע כי "ככלל, ערעורים מסוג זה, אינם מקום לשמיעת ראיות כפי שהובאו בוועדת הערר" ומכאן שרק במקרים נדירים תנתן האפשרות להביא ראיות בערעור. עוד ציין בית הדין האזורי כי המערערת לא הראתה מדוע ערעורה הוא המקרה הנדיר בו יש לאפשר לה להביא ראיות בערעור וקבע כי יבחן את החלטת ועדת הערר על סמך הטיעונים והראיות שהובאו בפניה. בית הדין הורה איפוא לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב.

הערעורים
17. המערער בתיק ע"ע 68/07 טוען כי בערעור על החלטת ועדת הערר, על בית הדין לעבודה לשמוע ראיות ולא להסתפק בשמיעת טיעונים משפטיים. לטענתו, כך נוהגים בתי הדין לעבודה בערעורים על החלטות של ועדות הערר בעניינים של שירות התעסוקה ואם כך נוהגים לגבי גוף הפועל על פי דין, קל וחומר שיש לעשות כן כשמדובר בביקורת על פעולות תאגידים פרטיים. המערער הסתמך, בין השאר, על פסיקת בית הדין האזורי בירושלים בפרשת רג'בי (עב' 1506/06 מג'ווה רג'בי – ועדת הערר לעניין תכנית מהל"ב; לא פורסם), בו נקבע כי על בית הדין לעבודה לשמוע ראיות במסגרת רחבה מזו שהיתה נהוגה בעבר.
לעצם העניין טוען המערער כי יש לשמוע את עדותו של הרופא אשר קבע כי המערער סירב להיבדק על ידו וכן לשמוע עדויות לגבי נסיבות אי התייצבותו בחודש אפריל 06.

18. המערערת בתיק ע"ע 69/07 מוסיפה וטוענת כי בתכנית מהל"ב קיימים כשלים רבים ובהם פגם הנעוץ בשיטת תגמול החברות הפרטיות הקשור בהורדת אחוז המשתתפים מרשימות מקבלי הגימלה. לטענת המערערת שיטת תגמול זו יוצרת מצב של ניגוד עניינים בין שיקולי הרווח של הזכיין לבין טובתו של דורש העבודה. פגמים אלה, כך טוענת המערערת, מחייבים קיום מערך של בקרה ופיקוח הדוקים אחר התכנית, בו יש לבית הדין לעבודה תפקיד מרכזי, המחייב שמיעת ראיות במהלך הדיון בפניו. לטענתה, ועדת הערר אינה "בית משפט" והערעור עליה הוא למעשה הדיון הראשוני, על כל המשתמע מכך. לטענתה, זכות הגישה לערכאות העומדת לה וזכות הטיעון, מחייבים לאפשר שמיעת ראיות בשלב הדיון בערעור בבית הדין.

19. ב"כ הקליניקה לרווחה תעסוקתית באוניברסיטה העברית מרחיב את טענותיו על הרקע והמאפיינים המיוחדים של החוק. לדבריו, מדובר בהפרטה של סמכות שלטונית הכרוכה בהענקת סמכויות רחבות לכל אחד מן הזכיינים, כמו גם למתכנני היעדים הפועלים במסגרתם. לטענתו, סמכויות אלה נוגעות לזכויות יסוד חוקתיות של משתתפי התכנית ושילובם של אלה – יחד עם הבעייתיות של התמריץ הכלכלי שניתן לזכיינים – מציב את בתי הדין לעבודה בעמדת פיקוח מרכזית וקפדנית המצדיקה - ואף מחייבת – בירור משפטי מעמיק הכרוך בשמיעת ראיות בשלב הערעור.

20. המדינה טוענת כי דין הערעור להידחות. בתגובה לערעור הרחיבה המדינה את הדיבור על תכנית מהל"ב, על מטרותיה ועל החידושים שבה. המדינה עמדה בתגובתה על מנגנוני הבקרה שהוקמו בחוק, על פעולות הזכיינים וביניהם ועדות הערר ובית הדין לעבודה. לטענת המדינה, ערר על החלטת המתכנן צריך להתברר בפני ועדת הערר, אשר לה סמכויות מעין שיפוטיות. לעומת זה, כך טוענת המדינה, תפקידו של בית הדין לעבודה הוא לבחון את החלטות ועדת הערר בדרך של ביקורת שיפוטית, על פי עילות הביקורת המסורתיות החיצוניות (סמכות, חוקיות, שיקולים זרים, סבירות וכו'), בלא שבית הדין ממיר את שיקול דעת הוועדה בשיקול דעתו. מכאן – כך לטענת המדינה – ככלל, לא ישמע בית הדין לעבודה ראיות מחדש, אלא במקרים חריגים ונדירים. לטענת המדינה, קבלת עמדת המערערים כי על בית הדין לשמוע ראיות הנוגעות לעניינם משמעה ריקון ועדת הערר מסמכויותיה.

דיון והכרעה

21. חוק המדיניות הכלכלית יצר תכנית לשילוב מקבלי גמלאות בעבודה, היא תכנית מהל"ב. סעיף 36 לחוק קבע את מטרתו, לאמור –

"פרק זה מטרתו לקדם את שילובם של מקבלי גמלאות בעבודה שתמצה את כושר השתכרותם, תוך שיתופם באחריות לכך, כדי לאפשר להם מעבר מתלות בגמלאות לעצמאות חברתית וכלכלית".


בהמשך הקים החוק את מרכזי התעסוקה וקבע כי אלה יופעלו על ידי תאגידים פרטיים (סעיף 38).

החוק יצר נושא משרה של "מתכנן יעדים תעסוקתי" – עובד התאגיד המפעיל את מרכז התעסוקה – והפקיד בידיו תפקידים וסמכויות לביצוע הוראות החוק (סעיף 40). החוק קבע דרכים לשילובם של מקבלי גמלאות בעבודה והן – השמה בעבודה, השתתפות בתכנית אישית ושרות בקהילה (סעיפים 41 – 44). החוק קבע מנגנון לפיקוח על ההשתתפות בתכנית (סעיף 45), דרכי בקרה על החלטות המתכנן באמצעות וועדות ערר ובית הדין לעבודה (סעיפים 46 – 47) והכפיף את מרכזי התעסוקה לפיקוחו של שר התעשיה המסחר והתעסוקה (סעיף 49).

22. ההסדר הקבוע בחוק נועד לחול על אוכלוסיית מקבלי הגמלאות, שהיא מעצם טיבה אוכלוסיה חלשה, והוא ייחודי מכמה וכמה בחינות: ראשית – החוק הוא זמני, לתקופת זמן קצובה; שנית – החוק הוא בבחינת נסיון והחלתו מוגבלת לאזורים מוגדרים בלבד; שלישית – החוק מרחיב את היקף ההסדרים ה"ארציים" המופעלים על כלל האוכלוסיה על ידי שרות התעסוקה ורביעית – התכנית שהחוק יצר מופעלת על ידי תאגידים פרטיים בפיקוח ממשלתי (לעניין החוק, מטרותיו והקשיים הטמונים בו ראו אבישי ביניש, יישום תכנית ויסקונסין בישראל – היבטים משפטיים, עבודה, חברה ומשפט, כרך י"א, עמ' 121). מאפיינים אלה – ואחרים עליהם לא עמדנו – הופכים את תכנית מהל"ב להסדר "שלטוני" שונה וייחודי המחייב בחינה זהירה, בקרה רצופה ופיקוח קרוב והדוק.

23. אחד הדברים הבולטים בתכנית מהל"ב הוא היותה תכנית "שלטונות" שמקורה בחוק המופעלת על ידי תאגידים פרטיים. מציאות שכזו אפשרית אך יש לתת את הדעת למעמדם המיוחד של התאגיד הפרטי והמתכנן המועסק על ידו. שני אלה – התאגיד הפרטי והמתכנן – הם גופים פרטיים המפעילים שרות ציבורי. לשניים אלה מוקנות סמכויות שלטוניות על פי חוק. על אף "פרטיותם" של נושאי התפקידים, הרי הם ממלאים תפקיד ציבורי על פי חוק וככאלה חלים עליהם גם – ואולי בעיקר – כל כללי המינהל הציבורי והמשפט המינהלי:

"רשות מרשויות השלטון היא כל גוף או אדם אשר לו הסמכות (השלטונית) לשנות את מצבו המשפטי של אדם בלא הסכמתו. כנגד גוף או אדם אלה מכוונת ההגנה על זכויות האדם. אכן, השיוך המינהלי של אדם או גוף אינו מכריע. היותו חלק מהמבנה הארגוני של המדינה או השלטון המקומי אינו אמת המידה הקובעת. אדם או גוף הוא רשות שלטונית אפילו הוא אינו חלק ממינהל הרשות המבצעת, השופטת או המחוקקת. כמו כן מהותה הציבורית – שלטונית של הפונקציה אינו מכריע. מה שהופך אדם או גוף להיות רשות שלטונית הוא הכח השלטוני שיש לו. אדם "פרטי" שהחוק העניק לו סמכות שלטונית הוא "רשות מרשויות השלטון" לעניין ביצועה של הסמכות השלטונית אשר הוענקה לו".
(ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי – פרשנות חוקתית, עמ' 449).


תוכנית מהל"ב היא פונקציה שלטונית מובהקת והגופים המבצעים אותה – התאגידים והמתכננים – הם גופים פרטיים המבצעים תפקיד שלטוני. מדובר בגופים "דו מהותיים" החלים עליהם לא רק כללי המשפט הפרטי אלא גם כללי המשפט הציבורי. כך, גופים אלה חייבים לפעול בדל"ת אמות הסמכות שניתנה להם, עליהם לפעול משקולים הנוגעים לעניין, עליהם לפעול בשיוויון, בהגינות, בסבירות, במידתיות במידת השקיפות הראויה, ולפי כל המידות הטובות והראויות הנוהגות והמקובלות לגבי גופי שלטון לכל דבר (לעניין זה ראו גם יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך א' עמ' 479 – 480; דפנה ברק – ארז, משפט מינהלי, ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג עמ' 197, 216 ואילך).

24. מעבר לכך, נתונים התאגידים המפעילים את מרכזי התעסוקה ומתכנני היעדים התעסוקתיים לפיקוח ובקרה משני סוגים: האחד - פיקוח ובקרה מינהליים המופעלים על ידי השר (סעיף 49 לחוק); אלה מופעלים על ידי מינהלת תכנית מהל"ב, שהיא יחידה ממשלתית, וענייננו כאן אינו נוגע לכך. השני – בקרה שיפוטית באמצעות וועדות הערר הקבועות בחוק ובתי הדין לעבודה. בקרה זו נוגעת לענייננו ונעמוד עליה להלן.

המתכנן
25. דמות מפתח בכל מרכז תעסוקה הוא נושא התפקיד של "מתכנן יעדים תעסוקתי" (המתכנן). מדובר בנושא משרה שהוא, מצד אחד, אדם פרטי – עובד התאגיד המפעיל את מרכז התעסוקה (סעיף 40(ב) לחוק), אך מצד שני נתונות לו בחוק סמכויות מרחיקות לכת להפעלת מרות שלטונית על מקבלי גמלה, כגון – השמה בעבודה (סעיף 41) והכנת תכנית אישית למשתתף (סעיף 42(ב)). די לעיין במרחב פרישתה של התוכנית האישית, עליה מופקד המתכנן, כדי לעמוד על היקף סמכויות ומידת השפעתו על המשתתף. לעניין זה קובע סעיף סעיף 42(ב) לחוק כך :

"(א)...

(ב) התכנית האישית למשתתף תוכן בידי מתכנן יעדים תעסוקתי, בהתייעצות עם המשתתף; תכנית כאמור יכול שתכלול הכשרה, לרבות שירות בקהילה לפי הוראות סעיף 44, השתלמות, הסבה מקצועית, שיקום תעסוקתי, השלמת השכלה, וכן פעילות לחיפוש עבודה או להקניית כישורי עבודה, והכל במטרה לשלב את המשתתף בעבודה שתמצה את כושר השתכרותו".


מעבר לסמכויות רחבות אלה, מופקד המתכנן על מעקב ובקרה אחר השתתפותם של מקבלי הגמלה בתכנית ובידיו סמכויות לרשום למשתתף "סרוב" (סעיף 45(א)(1)) או "העדרות" (סעיף 45(א)(2)), והוא זה המעביר למוסד לביטוח לאומי את אישורי ההשתתפות המהווים בסיס לתשלום הגמלה או שלילתה (סעיף 45(ב) לחוק ותקנה 14 לתקנות המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (שילוב מקבלי גמלאות בעבודה) (הוראות שעה) התשס"ה-2004; להלן – תקנות הוראת שעה). אכן, המתכנן הוא המוציא והמביא בכל הקשור לביצועה והפעלתה של תכנית מהל"ב והשפעתו על מקבל הגמלה רחבה ומשמעותית.

26. כפי שראינו, המתכנן הוא אדם פרטי, אך הוא גם בעל תפקיד המבצע סמכויות מכח חוק. אין ספק שבמעמדו זה, המתכנן הוא גוף "דו-מהותי", עליו חלים לא רק כללי המשפט הפרטי אלא גם - ולענייננו בעיקר – כללי המשפט המינהלי. מכאן, שעל המתכנן לפעול אך ורק בגדר הסמכויות המסורות לו, עליו לשקול שיקולים ממין העניין, עליו לפעול בתום לב, בהגינות בסבירות, במידתיות ראויה ובכלל לפעול כמו כל נושא משרה שלטונית.

27. החלטה שמקבל המתכנן בגדר תפקידיו לפי חוק נועדה לחול על המשתתף בתוכנית. החלטה שכזו הינה בעלת השפעה משמעותית על המשתתף ובמידה רבה "חורצת את גורלו". כוחו של המתכנן להחליט על קביעת התכנית התעסוקתית למשתתף מחייבת אותו לא רק במובן הנורמטיבי של כח הכפיה הנתון בידיו, אלא גם בתוצאה הכלכלית כלפי המשתתף הבאה לידי ביטוי בשלילת הגימלה במקרה של חוסר שיתוף פעולה. מציאות זו מחייבת את המתכנן לקבל החלטות ענייניות, מקצועיות ומאוזנות המביאות בחשבון הן את מטרות התוכנית והן את הנתונים האישיים המיוחדים הנוגעים לכל משתתף.

28. אך המתכנן אינו רק מוסמך להחליט על סמך הנתונים שבפניו. מעבר לעצם קבלת ההחלטה, על המתכנן מוטלת חובה לנמק את החלטתו. חובה זו מעוגנת הן בדין הכללי והן בדין המיוחד. אשר לדין הכללי, המתכנן הוא בגדר "עובד ציבור" לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), תשי"ט-1958. מכח חוק זה, כמו גם מכח הדין הכללי, חייב עובד ציבור לנמק כל החלטה שהוא מקבל בגדר סמכותו (ראו יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' עמ' 903 – 904).
אשר לדין המיוחד, המתכנן חייב לנמק החלטותיו מכח תקנות הוראת שעה והתוספת החמישית לאותן תקנות, לפיה על המתכנן לציין את הפרטים הנוגעים להחלטתו ולנמק את החלטותיו. חובת המתכנן לנמק את החלטותיו אינה עניין טכני גרידא. לחובה זו חשיבות מיוחדת שכן היא נועדה למנוע שרירות בקבלת החלטות, לענות על דרישת השקיפות הראויה בקבלת החלטות ולהוות בסיס להשגה על החלטת המתכנן בפני וועדת הערר.
וועדת הערר
29. וועדת הערר פועלת לפי סעיף 46 לחוק הקובע לאמור:

"ערר
א. הרואה את עצמו נפגע מהחלטת מתכנן יעדים תעסוקתי, ובכלל זה מקביעה באישור השתתפות לפי הוראות סעיף 45, רשאי לערור על ההחלטה בפני ועדת ערר, לפי הוראות סעיף זה.

ב. ועדת ערר תמונה בידי השר, בהסכמת שר האוצר, ותהיה בת שלושה חברים, שניים מהם לפחות עובדי ציבור, ואלה הם:

(1) עובד ציבור שהוא מומחה בתחום התעסוקה, והוא יהיה היושב ראש;
(2) עובד סוציאלי, כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996, שימונה בהתייעצות עם שר הרווחה;
(3) איש משק וכלכלה.

ג. ערר כאמור בסעיף קטן (א) יוגש בתוך עשרה ימים מן המועד שבו נודע לעורר על החלטת מתכנן היעדים התעסוקתי; הסכים מתכנן יעדים תעסוקתי, בכתב, כי תוארך התקופה להגשת הערר בתקופה נוספת שעליה הסכים כאמור (בסעיף קטן זה – תקופת ההארכה), בניסיון להגיע לידי הסכמה ליישוב המחלוקת נושא הערר, ולא הושגה הסכמה כאמור בתקופת ההארכה, רשאי העורר להגיש את הערר בתוך עשרה ימים מתום תקופת ההארכה.

ד. בכפוף להוראות סעיף זה, יחולו על ועדת ערר הוראות חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, למעט הוראות סעיפים 5, 7 ו-45 בחוק האמור, ואולם –

(1) על אף הוראות סעיף 29 בחוק האמור, ועדת ערר תמנה מומחה מטעמה רק אם נוכחה כי התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות מינוי כאמור, ורשמה את נימוקיה; הוראות פסקה זו לא יחולו לענין מינוי מומחה רפואי לבדיקת מצב בריאותו וכושרו הגופני של המשתתף;

(2) על אף הוראות סעיף 39 לחוק האמור, ועדת ערר לא תהיה מוסמכת לפסוק לבעל דין הוצאות.

ה.- ז. ...".


וועדת הערר היא גוף עצמאי ובלתי תלוי שהוא חיצוני לתאגיד המפעיל את מרכז התעסוקה. כפי שנמסר לנו, מונתה וועדת ערר אחת לכל שני מרכזי תעסוקה, כך שפועלות כיום שתי וועדות ערר נפרדות.
וועדת הערר נועדה להכריע בסכסוך בין המשתתף למרכז התעסוקה שמקורו בהחלטת המתכנן ובתור שכזו היא גוף שיפוטי או מעין שיפוטי. למעשה, וועדת הערר היא בית דין מינהלי לכל דבר, עליו חלות הוראות חוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 והדיונים בה מתנהלים לפי תקנות המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (שילוב מקבלי גמלאות בעבודה) (הוראות שעה) (סדרי דין בוועדת הערר) התשס"ה-2005 (להלן – תקנות סדרי דין).

30. לפי תקנות סדרי דין, וועדת הערר פועלת כגוף שיפוטי לכל דבר, על אף שחבריה - ובמיוחד היושב ראש – הם נטולי הכשרה משפטית. הוועדה דנה בערר על החלטת המתכנן (תקנה 3(א)(3)), עליו מוגש לה כתב תשובה (תקנה 4 ו-6(ד); וראו גם סעיף 23 לחוק בתי דין מינהליים). וועדת הערר מקיימת דיון אליו מוזמנים הצדדים (תקנה 6(ב)), היא חייבת לנהל פרוטוקול המשקף את דיוניה (תקנה 9(א)) ועליה ליתן החלטה – אין צורך לאמר מנומקת – תוך שלושה ימים (תקנה 9(ב) וסעיף 40 לחוק בתי דין מינהליים). דיוני הוועדה הם פומביים (סעיף 25 לחוק בתי דין מינהליים), אדם רשאי להיות מיוצג בפניה על ידי עורך דין או על ידי אדם אחר (סעיף 27 לחוק בתי דין מינהליים) והיא רשאית לזמן עדים ולכפות התייצבותם (סעיף 28 לחוק בתי דין מינהליים).

31. הוראות החוק, תקנות סדר הדין, חוק בתי דין מינהליים והדין הכללי משקפים מציאות של גוף שיפוטי או, לפחות, מעין שיפוטי המוסמך להכריע בסכסוך הבא בפניו. מדובר בגוף שיפוטי המהווה - מעצם טיבו והסמכויות המסורות לו – ערכאת בירור ראשונה אשר מטרתה לברר את העובדות הנוגעות לעניין, לשמוע ראיות, לעיין במסמכים ולהכריע במחלוקות העובדתיות והאחרות לגופן. אכן, וועדת הערר אינה קשורה בדיני ראיות (סעיף 21 לחוק בתי דין מינהליים) אך, עם זאת, חייבת היא לקבל ראיות (עדויות, מסמכים), להתייחס אליהן ולקבל החלטה מבוררת ומסודרת על פיהן.

בית הדין לעבודה
32. החלטה של וועדת ערר ניתנת לערעור בפני בית דין אזורי לעבודה (סעיף 47 לחוק המדיניות הכלכלית). מדובר בערעור על החלטת וועדת ערר הדנה כערכאת בירור מקורית בהחלטת המתכנן. מבנה זה משקף מציאות הדומה לזו של ערעור על פסק דין של בית משפט מן הדרגה הנמוכה אל בית משפט גבוה ממנו:

"בערעור כזה אין יסוד לדרוש או לצפות כי הביקורת תהיה רחבה ומעמיקה יותר מזו המופעלת כרגיל על ידי בית משפט לערעורים, כאשר הוא דן בערעור על פסק דין של בית משפט נמוך יותר, או אולי אפילו מזו המופעלת על ידי בג"צ. ואכן, נראה כי הלכה למעשה ערעור כזה דינו כדין ערעור רגיל".

(יצחק זמיר, השפיטה בעניינים מינהליים, תשמ"ח-1987 עמ' 14).


ובערעור רגיל – כך למדנו – נשמעות טענות כלפי החלטת הערכאה הראשונה (בענייננו – וועדת הערר), על יסוד המסכת העובדתית שהתבררה באותה ערכאה. ערעור רגיל, מעצם טיבו, לא נועד להוות במה לדיון חוזר בעניין שנדון או שהיה צריך להיות נדון בפני וועדת הערר.

מכאן שערעור רגיל, מעצם טיבו, אינו כרוך בשמיעת ראיות ועיקרו הוא פרישת טענות על בסיס תשתית עובדתית מבוררת ונתונה שנפרשה בפני וועדת הערר. זה הכלל ואלה עיקרם של דברים.

33. טוענים המערערים – בשינויי סגנון קלים – כי בערעור על החלטות של וועדות הערר הפועלות לפי החוק, יש מקום לראות את בית הדין לעבודה כערכאת בירור ראשונה ולאפשר הבאת ראיות בפניו. טיעון זה מבוסס על הנימוק שמדובר בחוק חדש וראשוני, המופעל על ידי גוף פרטי, המחייב קיומו של פיקוח הדוק לא רק על ידי וועדת הערר אלא גם על ידי בית הדין לעבודה. בטיעון זה מסתמכים המערערים והטוענים גם על פסק דינו של בית הדין לעבודה בירושלים בפרשת רג'בי (תיק עב 1506/06 מג'ווה רג'בי – וועדת הערר לפי תכנית מהל"ב; לא פורסם), בו נפסק כי יש מקום לשמוע, ראיות במסגרת הערעור, בהיקף רחב יותר מהמקובל, בשל הצורך להפעיל ביקורת קפדנית על החלטות המתכנן (סעיף 20 לפסק הדין).

גישה זו אינה מקובלת. כפי שראינו, החוק בענייננו בנוי על פי מודל מקובל של הסמכת גורם מינהלי (המתכנן) לקבל החלטה, הניתנת לערר בפני גוף שיפוטי (וועדת ערר) ומעליה ביקורת ערעורית על ידי בית הדין לעבודה. מתכונת זו יוצרת ערכאת בירור ישירה על החלטת בעל הסמכות, היא וועדת הערר, בעוד שבקורתו של בית הדין לעבודה היא "ערעורית" מובהקת, על כל המשמעויות המקובלות לביקורת מסוג זה. אכן, בשל המאפיינים הייחודיים של הגופים המפעילים את תכנית מהל"ב, יש מקום לבחון מקרוב את פעולתם ולהקפיד עימם ואולי אף ביתר שאת, אך מטרה זו אין להשיג בדרך של "עירוב תחומים" בין תפקידה וסמכויותיה של וועדת הערר לבין אלה של בית הדין לעבודה. טוב נעשה אם נקפיד כולנו עם הגורמים המפעילים את תכנית מהל"ב אך, אם זאת, נקפיד גם על חלוקת העבודה הנכונה בין הגורמים המוסמכים לבקר את פעולתם.

34. עד כאן הכללים המקובלים וטוב לזכור אותם ולפעול לאורם. עם זאת, הכללים המקובלים אינם מסגרת נוקשה שאין לסטות ממנה. לצורך הפעלת הכללים המקובלים קיים תמיד לבית הדין לעבודה מרחב מסויים של שיקול דעת המאפשר לו גמישות בפעולתו. לעתים, שיקולים של יעילות, חסכון בזמן ומניעת סרבול יתר של הדיון, יביאו את בית הדין לסטות מן הכלל ובמקרים מסוימים לשמוע ראיות גם בשלב הערעור. אך בכוונתנו כאן לקבוע מסמרות בדבר ולפרט במדוייק מהם גדר המקרים בהם יפעל כך בית הדין. הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט הדן בעניין, כפועל יוצא מסמכותו הכללית לנהל את הדיון שבפניו. עם זאת לעולם נזכור את עקרונות היסוד, את טיבו הנכון של הליך הערעור שבפני בית הדין ואת העובדה שהחלטות בית הדין לסטות מן הכלל הן החריג, על כל המשתמע מכך, ולא הכלל עצמו.

ומן הכלל אל הפרט
ע"ע 68/06
35. כזכור, הופנה המערער להשתתף בקורס "הכנה לעולם העבודה" בחודש מארס 2006. המערער לא התייצב והגיש תעודות מחלה. המערער הופנה לבדיקה אצל רופא המרכז ונטען כלפיו כי סירב להיבדק על ידי הרופא. בשל כך נשללה מן המערער גמלת חודש מארס. בדיון בעניין זה בוועדת הערר, הכחיש המערער כי סירב להיבדק על ידי הרופא וועדת הערר ציינה כי נערך בירור עם הרופא אשר זכר את המקרה ועמד על דעתו כי המערער סירב להיבדק על ידו.
החלטה זו של הוועדה אינה עומדת במבחן הביקורת. בפני הוועדה הוצגה מחלוקת של עובדה בשאלה האם סירב המערער להיבדק אצל הרופא אם לאו. מחלוקת זו מחייבת בירור ושמיעת גרסת הרופא בפני הוועדה ובנוכחות המערער. גוף המפעיל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית אינו יכול לקבל הכרעה עובדתית על יסוד "בירור" כזה או אחר שלא ברור מי ערך אותו, בלא לשמוע במישרין את בעל הדבר (הרופא) ובלא לאפשר לאידך גיסא (הוא המערער) להציג בפני הרופא שאלות הנוגעות לגירסה שהשמיע. זה טיבו של הליך שיפוטי וכך היה על הוועדה לנהוג. משעה שהוועדה לא נהגה כך, לא יהיה זה נכון לקיים בירור בשאלת עובדה זו בפני בית הדין לעבודה, ונכון יותר להחזיר את הדיון אל הוועדה על מנת שתקיים את הבירור כפי שנדרש. צדק אפוא בית הדין האזורי בכך שלא הסכים לקיים דיון בפניו בעניין זה, אך טעה בכך שלא פתח שער למערער להשלים את הבירור בפני הוועדה. לפיכך אנו מקבלים את הערעור בנקודה זו ומחזירים את עניין שלילת הגמלה לחודש מארס 2006 לדיון בפני וועדת הערר על מנת לשמוע ראיות ולהכריע בשאלה אם סירב המערער להיבדק על ידי הרופא המוסמך אם לאו.

36. בחודש אפריל 2006 הופנה המערער שנית לסדנה "הכנה לעולם העבודה", אך נעדר מן הפעילות בה ביום 2.4 – 11.4 ועל רקע זה נשללה גמלתו לחודש אפריל. בקשר לכך טען המערער כי היה לחוץ ומבולבל ובשיחתו עם המתכנן לא נאמר לו כי עליו להתייצב לפעילות הסדנה (סעיף 8 לעיל).

בעניין זה שמעה הוועדה את דברי המערער ודחתה את טענותיו. הוועדה ציינה כי הסבריו של המערער לא היו משכנעים. בערעור בבית הדין האזורי חזר המערער על טענותיו וביקש לשמוע ראיות. בית הדין האזורי ציין כי מדובר במחלוקת משפטית בעיקרה לגביה אין צורך לשמוע ראיות. אנו מוצאים כי החלטה זו של בית הדין האזורי נכונה. הסבריו של המערער נדחו על ידי וועדת הערר, הוא לא הציג בפני הוועדה כל תיעוד רפואי התומך בטענותיו על "בלבול" ואף לא ביקש לעשות כן. גם בפנינו טען המערער טענות "משפטיות", כגון – שסבר לתומו שמכיוון שממילא לא יקבל גמלה בשל תחילת החודש, לא היה טעם להשתתפותו בסדנא או שעל מתכנן היעדים היה להסביר לו במפורש שהעדרותו מהסדנא תוביל לשלילת הגמלה (סעיף 11 לבקשה לרשות ערעור). טענות אלה הן בבחינת "טיעונים ערעוריים" ואין הן נשענות על תשתית עובדתית שיש צורך או שהיה צורך לבררה בוועדת הערר. קל וחומר שטיעונים אלה אינם מצדיקים שמיעת ראיות בשלב הערעור בבית הדין. הואיל והדיון בבית הדין האזורי טרם הושלם, לא נביע אנו דעתנו באשר לטיעונים אלה ונשאיר את המלאכה לעשותה בידי בית הדין.
בנקודה זו הערעור נדחה אפוא.

ע"ע 69/06
37. כזכור, בתיק זה הופנתה המערערת לעבודה בקהילה בבסיס צבאי ביום 17.4.06 המערערת התנגדה לדבר ונרשם לה "אי שיתוף פעולה". על כך הגישה המערערת ערר בפני וועדת הערר וטענה כי הפניה לשרות בקהילה – שאין בצידה שכר – נוגדת את חוק שכר מינימום. בנקודה זו דחתה וועדת הערר את הערר וציינה כי שרות בקהילה הוא חלק לגיטימי בתכנית האישית של כל משתתף ואין הוא בגדר עבודה. ערעור בנקודה זו לבית הדין האזורי הוא משפטי מובהק ואין הוא נשען על כל תשתית של עובדה שהיה על וועדת הערר לברר. ואמנם, בית הדין האזורי ציין כי טענות המערערת נושאות אופי חוקתי – עקרוני ואינן מצריכות שמיעת ראיות. סבורים אנו כי צדק בית הדין בפסיקתו זו, ככל שהיא מתייחסת להחלטה לשלול מן המערערת את הגמלה בשל אי התייצבות ביום 17.4.06.


אשר להחלטות האחרות הנוגעות למערערת על העדרויות מפעילויות נוספות בחודש אפריל 2006, עיון בערעור שהגישה המערערת לבית הדין האזורי ובכתב התשובה לו, מעלה כי בין הצדדים אין מחלוקת עובדתית של ממש באשר לעובדות הנוגעות לעניין אלא לגבי משמעותן בלבד. כך, למשל, המערערת מודה כי נעדרה מפעילות ביום 25.4.06 בשל נוכחותה בטקס יום השואה במתנ"ס ובפעילות אחרת של מבצע לחלוקת "קמחא דפסחא" בו לקחה חלק ועל בית הדין יהיה להכריע אם יש בכך משום צידוק להעדרות מפעילות לפי החלטת המתכנן. טענות המערערת בערעור בבית הדין האזורי אינן צריכות בירור עובדתי כלשהו מעבר לזה שהתברר בפני וועדת הערר. לכן צדק בית הדין האזורי בהחלטתו שלא לאפשר שמיעת ראיות בעניין זה בשלב הערעור. ערעור המערערת נדחה אפוא והדיון בעניינה מוחזר לבית הדין האזורי להשלמת טיעונים במסגרת הערעור. בקשר לכך נציין כי טוב יעשה בית הדין האזורי אם ישקול בדעתו לאפשר לצדדים להשמיע השלמת טיעון בעל-פה בערעור על הטיעון בכתב עליו הורה.

38. בשולי דברינו נציין כי, במהלך הדיון בערעור, נשמעה טענה כי וועדות הערר אינן מאפשרות לעוררים להעזר בשרותי עורכי דין בדיון בפניהן. טענה זו לא התבררה כל צרכה שכן היא היתה מחוץ לגדר הערעור. על כל פנים, מוצאים אנו לנכון להפנות תשומת לב וועדות הערר ומינהלת תכנית מהל"ב להוראת סעיף 27 לחוק בתי דין מנהליים – החלה על הדיונים בוועדות הערר מכח סעיף 46(ד) לחוק – לפיה –

"בעל דין רשאי להיות מיוצג בפני בית הדין על ידי עורך דין או על ידי אדם אחר, אם אין אותו אדם עושה את הייצוג בבית הדין דרך עיסוק או בתמורה אף שלא דרך עיסוק".


הוראה זו מדברת בעד עצמה ונדמה שאין צורך להכביר מלים עליה.



הנשיא סטיב אדלר

עמדתו של חברי השופט צור מקובלת עלי ואבקש להוסיף מספר הערות.

תכליתה של תכנית מהל"ב הינה לשלב מקבלי גמלת הבטחת הכנסה בשוק העבודה, תוך הכנתם לעולם העבודה. הליך הערר בפני ועדת הערר שבסעיף 46 לחוק המדיניות הכלכלית והליכי הערעור בפני בית הדין האזורי היושב כערכאת ערעור על החלטות ועדת הערר, משמשים לבירור השגות משתתפים בתוכנית על החלטות מתכנן יעדים תעסוקתי. כן, משמשים הליכים אלו כאמצעי בקרה על התנהלותם של מרכזי התעסוקה ומתכנני היעדים התעסוקתיים. עם זאת, הליכים אלה נועדו להתנהל במהירות יחסית ובפשטות, על מנת שלא לעכב את הכנת המשתתף להשתלבות בשוק העבודה ועל מנת שלא לשבש את הפניתו לעבודה מתאימה או השתתפותו בתוכנית אישית, על פי הוראות החוק. על כן, הערכאה בפני המובאות הראיות וטענות המשתתף הינה ועדת הערר, ואין מקום להתיר ככלל כפילות בהבאת הראיות ושמיעת ראיות פעם נוספת בבית הדין. בתוך כך, ככלל, בית הדין האזורי, המהווה ערכאת ערעור על טריבונל מנהלי, לא ישמע ראיות פעם נוספת ואף לא יזקק לשמיעת ראיות חדשות. במידת הצורך, ראוי שבית הדין הסבור כי הראיות לא לובנו כדבעי בפני ועדת הערר, ישיב את עניינו של המשתתף לפתחה של ועדת הערר, על מנת שתשלים דיונה.
עם זאת, יש להפעיל בעניין זה את ההגיון הישר ואת שיקול הדעת השיפוטי. על בית הדין לבחון כל בקשה להשמיע או להגיש ראיות ובמקרים בהם מגיע בית הדין לכלל מסקנה, כי מתקיימת סיבה מיוחדת לבחינת ראיות חדשות או לשמיעת ראיות פעם נוספת, אין מניעה כי בית הדין יעשה כן. אלו המקרים החריגים לכלל שלעיל. זאת דרך עבודתם הרגילה של בתי המשפט, לרבות בתי הדין לעבודה. במקרים שלפנינו לא מצאתי טעות בשיקול דעת בית הדין קמא, אשר סרב לשמוע ראיות בשלב הערעור.
אף אני סבור, כי בדין הושב עניינו של מר לוגסי לועדת הערר, באשר לשאלת סירובו להיבדק בפני רופא המרכז התעסוקתי. כמו חברי השופט צור, הגעתי למסקנה, כי ועדת הערר אינה רשאית לגבות עדות על דרך של "בירור פנימי מאחורי הקלעים" אלא יש לחייבה לברר מחלוקות עובדתיות, על דרך של הגשת ראיות בכתב או שמיעת עדויות. כך, בבואה לבחון טענות משתתף באשר לקביעה כי סירב להיבדק על ידי רופא, על הוועדה לבחון את הרישומים שנעשו על ידי הרופא "בזמן אמת" בעת התייצבות המשתתף בפניו, המתארות את נסיבות "אי-הבדיקה" ולהחליט אם יש מקום לשמוע עדויות בעל פה של הרופא והמשתתף. בעניין זה יש להקפיד הקפדה יתרה, משיש לשים אל לב שהרופאים בפניהם נבדקים המשתתפים, לפי סעיף 53 לחוק המדיניות הכלכלית, הינם עובדי התאגיד המפעיל את מרכז התעסוקה.
אשר לטענות המשפטיות שעניינן פגיעת תוכנית מהל"ב בזכויות יסוד חוקתיות, סבורני, כי אין מקום בהליכים אלו בהם נידונו ערעורים על החלטות ביניים של בית הדין קמא באשר לשמיעת ראיות, לדון בשאלה, האם ההסדר הכללי החקוק שבפרק ז' לחוק המדיניות הכלכלית, אשר משקף את מדיניות המחוקק בתחום הביטחון הסוציאלי ושוק העבודה, מתיישב עם חוקי היסוד.
בסוגיה זו, אוסיף אך זאת. תכלית החקיקה, השתלבות מקבלי גימלת הבטחת הכנסה במעגל העבודה, הינה ראוייה. עבודתו של אדם מוסיפה לכבודו בעיני עצמו ובעיני הבריות. מחקרים מצביעים על כך, שלעובדים תוחלת חיים ארוכה יותר מאשר לאלו שאינם עובדים. אף המשק כולו יצא נשכר מגידול שיעור העובדים. באמור, אין כמובן לייתר פיקוח, בקרה ומחקר באשר ליישום תכנית מהל"ב ותוצאותיה.
אף כי אני מסכים לדעת חברי, בדבר זכותם של משתתפים להיות מיוצגים על ידי עורכי דין בפני ועדות הערר, הרי שיש להקפיד כי הזכות לייצוג כאמור, לא תגרום לסחבת ולסיבוך ללא צורך של ההליך בפני הוועדות. לדידי ככלל, אין מקום לדחות דיונים בפני ועדת ערר כדי להתאים את מועדי הדיונים ליומניהם של עורכי הדין; אין מקום להתיר חקירות ארוכות של עדים ואין מקום להורות על הגשת סיכומים בכתב. ההליך צריך להיות קצר, יעיל וענייני, זאת, מבלי לקפח זכותו של משתתף שעניינו ילובן כראוי.

השופט יגאל פליטמן
אני מסכים לדעת חברי השופט שמואל צור, כמו כן להערותיו של חברי הנשיא סטיב אדלר.

נציג עובדים מר אליהו בן גרא
הנני מסכים לפסק דינו של השופט צור ולהערותיו של הנשיא אדלר.

נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה
הנני מסכים לפסק דינו של השופט צור ולהערותיו של הנישא אדלר.

39. סוף דבר – הערעור בתיק ע"ע 68/07 נדחה באשר להחלטות המתכנן המתייחסות לחודש אפריל 2006 והערעור מתקבל באשר להחלטת המתכנן המתייחסת לחודש מארס 2006 (סעיף סעיפים 35 – 36 לעיל).

הערעור בתיק ע"ע 69/07 – נדחה.

אנו מודים לבעלי הדין ולב"כ הקליניקה לרווחה תעסוקתית באוניברסיטה העברית, על טיעוניהם המפורטים ומאירי העיניים.


ניתן היום י"ג סיון, תשס"ז (.30 מאי, 2007) בהעדר הצדדים.


הנשיא סטיב אדלר השופט יגאל פליטמן השופט שמואל צור


נציג עובדים מר אליהו בן גרא נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה