טענת רשלנות רפואית עקב אי מתן הסברים אודות תופעות הלוואי של ניתוח לייזר

בית המשפט קיבל את טענות התובע וקבע כי הנתבע התרשל בעת מתן טיפול לשיפור הראייה. ההתרשלות באה לידי ביטוי באי קבלת הסכמה מדעת מהתובע טרם הניתוח, והימנעות הנתבע ממתן הסבר מקיף בעניין תופעות הלוואי שהיו צפויות, והתרחשו בסופו של דבר. לבסוף, הנתבע חויב בפיצוי בסך 220 אלף ₪.

יש לכם שאלה?

פורום רשלנות בניתוח

במקרה זה, דרש התובע פיצוי כספי מהנתבע, עקב ניתוח לייזר אשר גרם לנזק בלתי הפיך שנבע מתופעות לוואי. בעקבות המלצת רופא מטפל פנה התובע, שסבל לאורך חייו מקוצר ראיה, לנתבע, לשם ביצוע ניתוח לייזר לשיפור ראייתו. במועד הגעתו הראשונה של התובע למרפאה, נערכו לו בדיקות על מנת לבחון את מידת כשירותו לניתוח. על פי התוצאות, התובע התאים לעבור את הניתוח. מיד לאחר מכן, הוא שוחח עם אחד מעובדי המרפאה לשם קבלת הסברים אודות הניתוח. שבועיים לאחר מכן, בוצעו הניתוחים בשתי העיניים, כאשר בין ניתוח לניתוח היה מרווח זמן. טרם כניסתו לניתוח, חתם התובע על טפסי הסכמה לביצוע שני הניתוחים.

טיעוני הצדדים

לטענת התובע, הוא סבל מסנוור וטשטוש ראיה לאחר הניתוח ובעקבותיו קווי המתאר של המראות לא היו ברורים לו. לשיטתו, הגורם לנזקים אלו היה הנתבע שאישר את היותו מועמד מתאים לניתוח, למרות שבדיעבד הסתבר שלא כך היה הדבר. שכן, קוטר אישונו היה קטן מהממוצע. על כן, ההחלטה לביצוע הניתוח הייתה רשלנית. לחלופין, הרשלנות באה לידי ביטוי באופן עריכת הניתוח. התובע הוסיף וטען כי הוא לא קיבל הסברים ראויים באשר לסיכונים שנשקפו מהניתוח, לרבות אי מתן הסבר אודות תופעות הלוואי מהן סבל. לכן, למעשה, הוא לא נתן את הסכמתו לביצוע הניתוח.

מנגד, הנתבע טען שמדד את אישוניו של התובע לפני ביצוע הניתוח ולא נשקפה כל בעיה ולא עלה חשש מפני סיכון מיוחד עקב הניתוח. לדידו, בתקופה בה בוצע הניתוח, לא נהגו למדוד את האישון כלל משום שהפרקטיקה הנוהגת שללה קשר בין גודל האישון לתופעות לוואי. קרי, לא היה קשר סיבתי בין גודל אישוני התובע להצלחתו או אי הצלחתו של הניתוח. כמו כן, נטען כי הניתוח לא נעשה באופן רשלני ואף הושגה הצלחה, שכן ראיית התובע השתפרה. בעניין סוגיית ההסכמה, הנתבע טען כי מלוא המידע נמסר לתובע טרם הניתוח והסכמתו הייתה מדעת. טענותיו של התובע לעניין נזקו הוכחשו על ידי הנתבע.

לא הייתה רשלנות בביצוע ניתוח הלייזר

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות, השופטת דחתה את טענת הרשלנות בביצוע הניתוח. מנגד, היא קיבלה את טענת התובע לעניין אי מתן הסכמה מדעת. לעניין טענתו הראשונה של התובע, באשר לעובדה שגודל אישוניו לא עמד בתנאי עריכת הניתוח, נשמעו עדויות מומחים שונות.

לבסוף, השופטת פסקה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין גודל האישון להופעת תופעות הלוואי כאמור. יתרה מזאת, השופטת קבעה כי גם אם במועד הדיון דנן היו חוות דעת אודות קיומו של קשר מסוג זה, הרי שבמועד עריכת הניתוח, בשנת 1999, לא היה ידוע על הקשר. יתרה מזאת, לפי הפרקטיקה הנוהגת דאז, לא היה נהוג לבחון את גודל האישון. למרות זאת, מדד הרופא במרפאתו של הנתבע את גודל אישונו של התובע שנמצא, לטענת הרופא הבודק, מתאים לניתוח. השופטת קבלה טענה זו וקבעה כי היה ספק לגבי הקשר שבין קוטר האישון לתופעות הלוואי ולכן ההחלטה לבצע את הניתוח לא הייתה רשלנית.

פיצויים בעקבות העדר הסכמה מדעת

אולם, בעניין ההסכמה מדעת, השופטת קיבלה את טענות התובע. לשיטתה, הנתבע ועובדו התרשלו כלפי התובע היות ולא סיפקו לו הסברים מקיפים ומלאים. הם נמנעו מחשיפת האפשרות שהתובע יסבול מתופעות לוואי מהן הוא סבל לבסוף. נקבע כי הנתבע היה צריך לציין במפורש את תופעת הסנוור, אשר הייתה מוכרת כתופעת לוואי כבר בתקופת ביצוע הניתוח. משלא צוינה והדגשה עובדה זו, הופרה חובת הגילוי כלפי התובע. הפרה זו עלתה לכדי רשלנות כלפי התובע.

לאור העובדה שהתובע חתם על שני טפסי הסכמה טרם הניתוח, נקבע כי לא היה זה ראוי להטיל על הנתבע את מלוא האחריות לנזקים. שכן, הטפסים החילו פירוט אודות תופעות לוואי שונות ועל התובע היה להתעמק בהם. משכך, הוטל על התובע אשם תורם בסך 20%. בסופו של דבר, השופטת פסקה לתובע פיצויים בסך 220 אלף ₪ בגין ראש הנזק של כאב וסבל והוצאות רפואיות.