בית המשפט קיבל את בקשת התובע וביטל פסק דין שהוצא נגדו, בשל אי הגשת סיכומים. השופט קבע כי במקרה זה, לא היה טעם ראוי לאי הגשת סיכומי התביעה במועד, אך מחדל זה נגרם לאור התנהלות עורך דינו של התובע. לכן, נקבע כי לא היה ראוי להעניש את התובע. עם זאת, השופט פסק כי לא ניתן לומר שהתביעה דנן הייתה חסרת סיכוי ומשכך, הוא הורה על ביטול פסק הדין שדחה אותה.


מדובר בבקשה לביטול פסק דין אשר הוגשה לבית המשפט, וכן בקשה לאפשר הארכת מועד הגשת כתב הסיכומים לתובע. המבקש טען כי היה עליו להגיש את סיכומיו עד ליום 31.01.2007, בהתאם להחלטת השופט שניהל את דיון ההוכחות. עם זאת, לטענת המבקש, בתאריך האמור, לא הוגשו הסיכומים. לאחר כשבועיים, הגיש המשיב בקשה לדחיית התובענה בשל אי הגשת סיכומי התביעה. בתאריך 21.02.2007 הורה השופט על דחיית התביעה מן הטעם שסיכומי התובע לא הוגשו אף בתאריך זה.


טיעוני הצדדים


המבקש, התובע בהליך המרכזי, עתר לביטול פסק הדין שדחה את התביעה. בנוסף, הוא ביקש לאפשר את הארכת מועד הגשת הסיכומים בשנית, עד ליום 26.02.2007. המשיב הראשון, הנתבע, התנגד לבקשה זו.


דיון והכרעה


המסגרת הנורמטיבית להכרעה במקרה זה הינה תקנות 160(ד) ו- 157(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. על פי תקנה 160, בעל דין שלא הגיש את סיכומיו בכתב במועד שנקבע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב לדיון במועד שנקבע. תקנה 157 קובעת כי במידה והנתבע התייצב והתובע לא, לאחר שנמסרה הודעה כראוי, בית המשפט רשאי למחוק את התביעה או לדחותה, בהתאם לבקשת הנתבע.

 

במקרה זה, הנתבע ביקש את דחיית התביעה. השופט הבהיר כי לאור העובדה שהתובע המבקש נכח בדיון בו נקבע מועד הגשת הסיכומים עם בא כוחו, לא היה ניתן לטעון לאי ידיעה. לכן, ביטול פסק הדין שניתן כנגד, היה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. כלומר, לא היה מדובר בביטול מכוח חובת עשיית צדק. על מנת להחליט בבקשתו של התובע, היה על השופט לבחון את סיבת אי הגשת הסיכומים ואת סיכוי הצלחת התביעה, לו היו מוגשים הסיכומים.

 

הסיכומים לא הוגשו בגלל עומס בעבודתו של עורך הדין

 

המבקש טען כי הסיבה לאי הגשת הסיכומים במועד הייתה נעוצה בבא כוחו, אשר סבל מעומס עבודה במשרדו. לנוכח עומס זה, שלח בא הכוח פקס לבית המשפט בתאריך 31.01.07 בו התבקשה הארכת מועד להגשת הסיכומים. אישור משלוח הפקס צורף כראיה. עם זאת, לא הוצג כל אישור לווידוא קבלת הפקס בבית המשפט. בא כוחו של המבקש נימק זאת בתואנה כי האחראי להשגת אישור זה סיים את עבודתו במשרד באותו מועד ולכן העניין לא טופל כראוי. השופט קבע כי ניתן היה להתייחס ב"פקפוק" לנימוקים אלו. בפסק הדין נקבע כי היו סתירות פנימיות בדבריו של בא כוחו של המבקש. האחרון טען מחד גיסא כי הוא שלח את בקשת ההארכה בעצמו, ומאידך גיסא אמר בפני המשיב כי עובדו עשה זאת.

 

בנוסף, פרטיו של אותו עובד לא נמסרו. יתרה מזאת, גם אם היה ניתן להאמין לנימוקים אלו, השופט הביע תמיהה באשר לסיבת השתהותו של בא הכוח בעניין שליחת בקשת ההארכה לבית המשפט ואמונתו כי היא תתקבל. כמו כן, נקבע כי לא ניתן מענה לשאלה מדוע לא בירר בא הכוח בעצמו את גורל בקשתו. משכך, נקבע כי הגשת בקשת הארכה לא הביאה לריפוי פגם אי הגשת הסיכומים במועד.

 

עם זאת, השופט הבהיר כי לא היה זה ראוי להעניש את התובע על מעשיו של בא כוחו. שכן, הראשון הגיע והתייצב לכל דיוני בית המשפט, הציג תצהיריו וראיותיו והאמין כי עורך דינו ימלא תפקידו כראוי. השופט הוסיף שגם באשר לשיקול השני של מידת הצלחת התביעה, בא כוחו של המבקש לא הציג את נימוקיו באופן ראוי. אולם, במקרה זה, לא היה צורך לפרט לעומק את סיכוי הצלחת התביעה שכן הוגשו ראיות לבית המשפט, והיה באפשרותו לאמוד סיכויים אלו בעצמו.

 

לבסוף, הוחלט כי היה מקום להכריע באשר למהימנות הראיות אך לא היה ניתן לפסוק נגד התביעה. כלומר, היא לא הייתה חסרת סיכוי. לכן, השופט החליט על ביטול פסק הדין, תוך פסיקת הוצאות למשיבים. לבסוף, הוא הורה לתובע להגיש את סיכומיו על מנת לקבוע את המשך הדיון בתיק, לגופו של עניין.
 


עודכן ב: 22/02/2012