להלן פסק דין העוסק בתביעה בגין רשלנות רפואית. התובע הינו מטופל אשר הגיע לבית החולים כרמל לאחר תאונה שעבר בביתו, תוך שהוא סובל מכאבים, טשטוש, אובדן הכרה ופרכוסים. כחלק מהבדיקות אותן עבר בחדר המיון, הוכנס לתוך קנה הנשימה שלו צינור, לצורך ביצוע הנשמה. הליך רפואי זה נקרא אינטובציה. לאחר מכן הצינור הוצא, ומשהחלה החמרה במצבו של המטופל הוא נשלח לבית החולים רמב"ם.
יש לכם שאלה?
בבית החולים בחיפה נקבע כי הוא סובל מנזק מוחי. לטענת התובע, היה צריך להמשיך ולבצע הנשמה בחדר המיון, וכן בדרך לבית החולים, בניידת הנט"ן. לטענתו, העובדה שלא בוצעה אינטובציה במשך הזמן הזה, החמירה את מצבו. התובע תבע במשותף את בית החולים (על הפסקת האינטובציה) ואת מד"א (על כך שלא ביצע אינטובציה).
הדיון המשפטי
בית המשפט נדרש אפוא לבחון האם בהחלטות הרפואיות של בית החולים ושל מד"א היה משום רשלנות. כמו כן, בית המשפט בחן את הסוגיה האם התקיים קשר סיבתי בין העדר אינטובציה לנזק המוחי שנגרם לתובע. שני הצדדים הביאו חוות דעת מומחים של רופאים על מנת לקבוע את שאלת הרשלנות. השופט קבע כי ישנה בעיתיות בעד המומחה שהביא התובע, שהוא רופא נוירו-כירורג מבית החולים רמב"ם. הסיבה לכך היא כי בית החולים רמב"ם היה מעורב בעצמו בטיפול בתובע, והשופט העלה חשש שגם שם היה עיכוב בהכנסת האינטובציה. לא ברור עד כמה עד מטעם בית חולים יכול להעיד בצורה אובייקטיבית על השפעת הטיפול על היקף הנזק המוחי.
כשל נוסף בחוות דעת המומחה של התובע היה מצוי בעובדה שהמומחה כתב מפורשות שאופן העברת התובע ע"י מד"א היה בעייתי, אך הוא לא ייחס שום אשמה לטיפול שהוענק לתובע בבית החולים כרמל. התובע לא הזכיר את בית החולים כרמל כנתבע בכתב התביעה, ורק לאחר מכן ביקש לצרף אותו כנתבע נוסף. השופט ציין כי הדבר מובן, שהרי חוות הדעת של התובע לא ביססה כלל רשלנות של בית החולים כרמל. לאור האמור, השופט קבע כי תביעת בית החולים כרמל הייתה בגדר הרחבת חזית, ולכן דין התביעה כנגד בית החולים להידחות.
השופט בחן בכל זאת את הטיפול שעבר התובע בבית חולים כרמל, דבר אשר לימד גם על אופן ההתנהגות של מד"א בהמשך. המומחה מטעם ההגנה קבע כי לא היה הכרח לבצע אינטובציה כאשר הגיע התובע לבית החולים, וזאת נעשתה ליתר ביטחון, כהכנה למקרה שבו תהיה החמרה ויצטרכו לבצע הנשמה. לאור זאת, טען המומחה, הוצאת האינטובציה לאחר כמה שעות, לא הייתה פעולה רשלנית. המומחה הוסיף כי מספר רופאים וידאו על ידי בדיקות שונות כי אין צורך בהנשמה וכי אין צורך בהשארת הצינור בקנה הנשימה של התובע. לדבריו, ההחמרה במצבו של התובע ככל שחלפו השעות, הצדיקה העברה למחלקה נוירו-כירורגית בבית החולים רמב"ם, אך לא הצדיקה כלל את השארת האינטובציה. המומחה מצא הוכחה לכך בכך שגם לאחר הוצאת הצינור, לא חלה הרעה במצבו של התובע.
רשלנות של מד"א?
השופט קיבל את טענותיו של המומחה ופנה לדון באופן הטיפול בתובע על ידי מגן דוד אדום. השופט הדגיש כי לא מדובר בחולה שנאסף מביתו או מהשטח, אלא מבית חולים. כלומר, מד"א קיבל מידע מגורם מוסמך שטיפל בתובע מספר שעות לפני העברתו. השופט קבע שאין חולק על כך שבמשך הנסיעה לא הייתה החמרה במצב החולה, וכי הוא נשם באופן עצמאי. בפסק הדין הודגש כי התובע היה מחובר למכשירים הנחוצים במהלך הנסיעה, ולא הייתה שום בעיה באספקת החמצן למוח. למעשה, התובע לא הצליח להציג שום מסמך רפואי שיראה, שבמשך הזמן הרלוונטי לתביעה, דהיינו מהוצאת הצינור בבית חולים כרמל ועד לאשפוז ברמב"ם, הייתה לו מצוקה נשימתית. השופט קבע אפוא כי לא הוכחה התנהגות רשלנית של מד"א.
השופט הוסיף וציין, כי גם אם הייתה מוכחת רשלנות, לא התקיים קשר סיבתי בין אי ביצוע ההנשמה להחמרה בנזק המוחי. הגורם המרכזי לפגיעה בגזע המוח היו הפרכוסים שהיו לנתבע, ואינטובציה כלל לא הייתה מונעת אותם. למעלה מן הצורך, השופט דן בגובה הנזק שהיו נושאים בו הנתבעים לו נקבעה חבותם. השופט הכריע בין חוות הדעת השונות, וקבע שהפגיעה ביכולת הראייה של התובע הייתה קשורה למצבו הרפואי שלא היה קשור לנתבעים ולפעולת האינטובציה. כמו כן, נקבע כי גם הנכות בגין הפגיעה המוחית לא הייתה קשורה לנתבעים ולא הייתה כלולה בנזק (מאחר והיא נגרמה לאחר ההגעה לבית החולים רמב"ם).
לגבי התפקוד הקוגניטיבי של התובע, לא הוכחה שום נכות. לאור האמור, קבע השופט, "לא הוכחה שום נכות ספציפית אותה ניתן לייחס לנתבעים. גם הפסדי השתכרות לא הוכחו כראוי על ידי התובע, כך שגם אם הייתה נקבעת חבות, הוא היה מקבל סכום מינימאלי בגין הפסד השתכרות". השופט ציין כי לו היה קובע חבות, היה פוסק פיצויים בגובה של 10,000 שקלים בגין כאב וסבל. לסיכום, השופט דחה את התביעה כלפי שני הנתבעים. השופט קבע כי על התובע לשלם את שכר טרחתם של הנתבעים, הכולל תשלום לעורך הדין ותשלומים למומחים.
עודכן ב: 20/02/2012