עתירה נגד החלטת הוועדה העליונה לאכלוס

דיור ציבורי נועד לספק לאנשים שידם אינה משגת לשכור או לרכוש דירה, פתרון מגורים. בעבר, יותר מ-20% מהדירות בישראל הושכרו בדיור ציבורי והיו בבעלות המדינה או מוסד ללא כוונת רווח. עם השנים, חלה ירידה במספר הדירות שהוקצו לטובת הדיור הציבורי וכיום, מדובר על פחות מ-2% מהדירות הקיימות בשוק הנדל"ן. כתוצאה מכך, משפחות רבות שעומדות בקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, נאלצות להמתין שנים רבות עד לקבלת דירה ולחלופין, על כל נכס שמתפנה, מתנהל מאבק בשאלה מי יגור במקום. דוגמא לכך, בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום פינוי שוכר
פורום מקרקעין
פורום פינוי בינוי

במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט עתירה נגד החלטת "הוועדה העליונה לאכלוס" במסגרתה נדחתה בקשתו של העותר להכיר בו כדייר ממשיך בדירה בקריית גת. בקשתו של העותר הוגשה מכוח חוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, התשנ"ח – 1998. על פי עובדות המקרה, העותר לקה בפיגור שכלי חמור והוכר על ידי הביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100%. הוא התגורר יחד עם אמו בדיור ציבורי בקריית גת החל משנת 1956 ועד לחודש דצמבר 2002. אז, הוא הועבר למעון לחוסים בנס ציונה, שם שהה במשך ימות השבוע ובסופי השבוע שב להתגורר עם אמו. בשנת 2007, האם נפטרה ולאחר מכן, העותר שב להתגורר בדירה בקריית גת באופן קבוע והגיש את הבקשה דנן.

כאמור, הוועדה העליונה לאכלוס סירבה לבקשתו. זאת מאחר ועל פי תנאי משרד השיכון, העותר נדרש להתגורר בדירה ברציפות במשך שלוש שנים קודם לפטירת אמו על מנת לקבל זכאות למעמד של דייר ממשיך והוא לא עמד בתנאי זה. עם זאת, הוועדה העליונה לאכלוס אשרה לעותר זכאות לדירה אחרת בקריית גת, לפנים משורת הדין.

טיעוני העותר

העותר הלין על החלטה זו וטען שהוא היה זכאי להיחשב כדייר ממשיך ושהייתו במעון בנס ציונה לא שללה זכות זו, על פי סעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור ציבורי. על פי סעיף חוק זה, דייר ממשיך נדרש להתגורר עם הזכאי בדירה הציבורית לתקופה של שלוש שנים לפחות טרם מועד פטירת האחרון. אולם, על פי החוק, רציפות המגורים אינה נפגעת עקב היעדרויות קצרות כגון מילואים או אשפוז לטיפול רפואי.

לטענת העותר, המעבר למעון נכפה עליו על ידי אמו, שהייתה מבוגרת והתקשתה לטפל בו מידי יום. העותר טען שהוא אף התכוון לשוב ולגור עם אמו עוד לפני מותה. על כן, היה ראוי לראותו כמי שהמשיך להתגורר בדירה גם במשך תקופת שהייתו במעון, בפרט לאור העובדה שרבים מחפציו נותרו במקום והוא הגיע לבית בסופי השבוע.

טיעוני המשיבה

מנגד, המשיבה טענה שמגוריו הממושכים של העותר במעון בנס ציונה קטעו את משך שהייתו בדירה בקריית גת. כלומר, לא היה ניתן לראות בו כמי שהתגורר בנכס במשך שלוש שנים קודם למות האם. כמו כן, נטען שהיה ראוי לפרש את תנאי הזכאות למעמד של דייר ממשיך בצורה מצומצמת. זאת לאור האינטרס הציבורי שבהרחבת מערך הדירות הציבוריות הזמינות והגמשת אפשרויות הקצאתן לנזקקים.

החלטה

השאלה המרכזית במקרה זה הייתה האם ניתן היה לראות בעותר כמי שהתגורר עם אמו, בעלת הזכויות בדיור הציבורי, במשך שלוש שנים לפחות טרם מותה. שכן, במידה והתשובה הייתה חיובית, הרי שלעותר קמה הזכות להיחשב כדייר ממשיך בנכס.

בדיונים קודמים בנושא זה בפסיקה, המונח "התגורר" התפרש כאינו מחייב מגורים פיזיים דווקא. אלא, מדובר בזיקה מהותית למקום המגורים. עוד נקבע שההיעדרות ממקום המגורים יכולה להיחשב בנסיבות מסוימות כהיעדרות ארעית, כל עוד הוכח שהיה קיים סיכוי ממשי שהדייר ישוב לדירתו.

במקרה זה, הרי שהעותר התגורר בדירה במשך חמישים שנה לפני שהועבר למעון בנס ציונה על ידי אמו הקשישה, שהתקשתה לטפל בו עקב מצבה הרפואי. בנוסף, העותר נהג לשוב לביתו בסופי השבוע במשך כל תקופת שהייתו במעון, לא הייתה לו זיקה לדירת מגורים אחרת ולאחר מות אמו, הוא שב לביתו. על כן, נקבע ששהייתו במעון הייתה זמנית והקשר בינו לבין הבית בקריית גת לא נותק. דהיינו, היה ניתן לראות בו כמי שהתגורר בדירה במשך שלוש שנים לפני מות האם, כך שקמה לו זכאות להכרה כ"דייר ממשיך". על כן, העתירה התקבלה.