תביעת פיצויים בגין הפקעת קרקעות על ידי עיריית פתח תקווה

המדינה הינה ברת סמכות להפקיע מקרקעין המצויים בבעלות פרטית. ברור כי כנגד ההפקעה, המדינה חייבת לפצות את בעל המקרקעין בכסף או במקרקעין אחר. ברוב המקרים, מתעוררות מחלוקות בין בעל המקרקעין המופקעים והמדינה, באשר לשיעור הפיצוי שמגיע לבעל הקרקע. בהחלטה של בית המשפט שתוצג בהמשך, בית המשפט העדיף את עמדתה של המדינה באשר לשיעור הפיצויים הראוי.

יש לכם שאלה?

פורום מקרקעין

פורום פינוי בינוי

פורום תמ"א 38

פורום מיסוי מקרקעין

התובע במקרה זה דרש פיצויים מעיריית פתח תקווה בגין הפקעה של שלוש חלקות קרקע צמודות. המחלוקת בין הצדדים לא הייתה לגבי זכאותו של התובע לפיצויים אלא בעניין שיעור הפיצויים שהגיעו לו. המומחית מטעם בית המשפט קבעה שתי אפשרויות לפיצוי והמחלוקת נבעה לאיזו מן האופציות יש לאמץ. יצוין כי התובע היה הבעלים של הקרקע משנת 1957. הקרקע הופקעה ממנו בשנת 1984, ואילו זכויות העירייה נרשמו עליה בשנת 1992.

חוות דעת המומחית

המומחית מטעם בית המשפט, שמאית מקרקעין, קבעה שתי חלופות לקביעת שווי הפיצוי:

• חלופה א - לפי חלופה זו, הקרקע הוערכה לשנת 1984, 60 יום לאחר פרסום הודעת ההפקעה לפי פקודת הקרקעות. לפי חלופה זו, הוערך הפיצוי על סך 15,196 ₪ בצירוף ריבית והצמדה.
• חלופה ב - הקרקע הוערכה נכון ליום 6.10.94, המועד בו נערכה שומת הפיצויים לגבי הפקעת קרקע סמוכה. הפיצוי על פי חלופה זו הוערך בסך 2,265,233 ₪.

טענת המבקש

המבקש טען כי יש להעדיף את חלופה ב' שכן זוהי החלופה שהובטחה לו - לטענתו - על ידי מהנדס העיר. לדבריו, לפי הבטחה זו, נאמר לו כי הוא יפוצה באותו שיעור בו פוצתה בעלת קרקע סמוכה, אשר המקרקעין שלה הופקע ממנה בשנת 1994. המבקש טען כי אי קיום ההבטחה פגע בעיקרון השוויון, והיה על העירייה לנהוג בו באותו אופן בו היא נהגה בבעלת הקרקע הסמוכה.

החלטת בית המשפט

בית המשפט קבע כי פיצוי בגין הפקעת קרקעות נקבע לפי שווי הקרקע ביום ההפקעה. במקרה זה, ההודעה על ההפקעה ניתנה עוד בשנת 1984, וזהו המועד הנכון להערכת שווי הקרקע. השאלה המתבקשת הייתה האם יש מקום לסטות מהוראות החוק, וזאת לאור ה"הבטחה" שניתנה לתובע?

בית המשפט קבע כי התובע לא היה יכול להסתמך על ההבטחה (שכלל לא הוכח שהיא ניתנה). ההודעה על הפקעת הקרקע של התובע ניתנה בשנת 1984, ואילו ההודעה על הפקעת המקרקעין הסמוכים ניתנה בשנת 1994. דהיינו, נקבע כי לא היה ניתן להשוות בין שני המקרים ולטעון לחוסר שוויון שבהתנהגותה של הנתבעת. גם המומחית עצמה הביעה את עמדתה כי חלופה א' הייתה הרלוונטית בנסיבות העניין.

לעניין ההבטחה לכאורה, הרי שגם אם היא ניתנה, נקבע כי המהנדס לא היה מוסמך לתיתה. "מהנדס העיר אינו מוסמך לחייב את העירייה בפיצויים בגין הפקעה. הלכה ידועה הינה שהתחייבות שלטונית מחייבת רק במידה והיא ניתנה על ידי הגורם המוסמך, שהתכוון לתת להבטחה זו תוקף משפטי מחייב", נכתב בפסק הדין.

לסיכום, בית המשפט קבע כי יש לפסוק לטובתו של המבקש פיצויים בגין הפקעת המקרקעין על פי חלופה א', כפי שזו באה לידי ביטוי בחוות דעתה של המומחה מטעם בית המשפט. נוסף לסכום זה, הנתבעות חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪. אומנם בית המשפט אימץ דווקא את עמדתה של הנתבעת, אך בשל סירובה של העירייה לשלם לתובע את הסכום שלא היה במחלוקת, נקבע כי היא לא הייתה זכאית לתשלום הוצאות אלא דווקא התובע.