המכון הרפואי לבטיחות בדרכים הינו יחידה של משרד הבריאות. המטרה של המכון היא למנוע תאונות דרכים אשר נגרמות כתוצאה מליקוי בריאות של הנהגים. מכיוון שכך, במקרים מסוימים המכון מבצע בדיקות לנהגים, בהן הוא בודק את כשירותם להחזיק רישיון. במקרה שלפנינו החלטת המכון הייתה לפסול את המערער מלהחזיק רישיון, ובתגובה המערער הגיש ערעור לבית המשפט.
יש לכם שאלה?
פורום תעבורה
רשות הרישוי, המשיבה, פסלה את המערער מלהחזיק רישיון נהיגה לרכב מנועי, וזאת בעקבות החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. על החלטה זו המערער הגיש ערר לוועדת ערר רפואית, אולם היא נדחתה. מכיוון שכך, המערער פנה לבית המשפט.
המערער היה בעל רישיון נהיגה באופנוע וברכב. למערער היה עבר פלילי שכלל עבירות אלימות ועבירות תעבורה. עת שהגיע לגיל 18, המערער לא גויס לצה"ל, והופנה לבדיקות התאמה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "המכון").
המערער טען בערעור כי המכון טעה בהחלטתו, בכך שלא הביא בחשבון את חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעמו. בנוסף, המערער טען כי המכון לא התייחס לכך שהוא פרנס את משפחתו ועזר להוריו, וכן לניסיונות שלו לחזור לדרך הישר.
הכרעת בית המשפט
השופט ציין כי ערעור מנהלי על החלטה של וועדת ערר מוגבל לשאלות משפטיות בלבד, בהתאם להוראות סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה. השופט התרשם שמקרה זה לא עורר כל שאלה משפטית, ולכן לא מצא הצדקה להתערבותו בהחלטת המכון.
השופט מנה את השתלשלות האירועים, והדגיש כי החלטת וועדת הערר לא ניתנה בהמשך לשלילה ישירה של רישיון הנהיגה של המערער, אלא בהליך שקדמו לו הליכים של שלילה קודמת. השופט ציין כי למעשה רישיונו של המערער נשלל כשנה לפני כן, וועדת הערר רק בחנה מחדש את עניינו של המערער.
השופט נימק כי וועדת הערר התבססה בהחלטתה על בדיקות פסיכו דיאגנוסטיות של המכון, וכן על בדיקה של פסיכיאטר או פסיכולוג בכירים מטעמה. המסקנה בדבר פסלות הרישיון נבעה מכל הגורמים אשר בדקו את המערער. לפי הבדיקה, המערער נמצא כבעל "אישיות לא בשלה".
השופט התרשם כי ועדת הערר שקלה את כלל הנתונים אשר הונחו לפניה, וקיבלה החלטה מקצועית. בנסיבות אלה, השופט לא מצא כל פגם שנפל בהליכים שהתקיימו במסגרת המכון או במסגרת ועדת הערר.
השופט הדגיש כי הוא היה ער לקושי שבשלילת רישיון נהיגה, ולהשלכות שהיה בכך על יכולתו של המערער להתפרנס. אולם מנגד המכון וועדת הערר נועדו להגן על ביטחונו של הציבור בדרכים. לטענת השופט, שיקול זה היה לא רק סביר והגיוני, אלא היה בבחינת חובה של הועדה. לסיכום, בית המשפט דחה את הערעור.