עתירה של עובדת זרה נגד משרד הפנים להעניק מעמד של תושבת קבע

על פי הוראת סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, מי שאינו אזרח המדינה או עולה מכוח חוק השבות, רשאי לשהות בישראל על פי אשרה ורישיון שניתנים לתקופות קצובות. חוק זה חל גם על עובדים זרים המגיעים לארץ, כאשר לגביהם יש גם הוראות ספציפיות. על פי הוראות אלו, שר הפנים רשאי להאריך את תקופת השהייה של עובד זר העוסק בעבודה סיעודית עבור אותו מטופל לשנה נוספת, מעבר לחמש השנים שמותרות מראש. במקביל, לשר הפנים סמכות להרחיק מהארץ עובדים סיעודיים בלתי חוקיים שתוקף אשרתם פג או לא הוארך. לעיתים, העובדים הזרים עותרים נגד החלטות אלו. פסק הדין הבא הינו דוגמא לעתירה בנושא.

יש לכם שאלה?
פורום אזרחות ישראלית

במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט עתירה על ידי עותרת שעלתה לישראל מהפיליפינים בשנת 1989. בתחילה, העותרת הגיעה לארץ עם אשרת עבודה על מנת לעבוד בקונסוליה השוודית בתל אביב. במהלך השנים, היא החלה לעבוד כעובדת סיעודית והאריכה מפעם לפעם את תוקף האשרה. כתנאי להארכת האשרה, העותרת התחייבה לעזוב את הארץ עם תום העסקתה אצל מעבידתה.

באפריל 2006, מעבידתה האחרונה של העותרת נפטרה ורישיון העבודה שלה פקע, כך שאשרת השהייה שלה פגה. מאחר והעותרת ביקשה להמשיך להתגורר ולעבוד בישראל, היא פנתה למשיב בבקשה להעניק לה מעמד של תושב קבע. לחלופין, היא ביקשה להעניק לה אשרות קצובות שיוארכו מפעם לפעם, עד לקבלת רישיון קבע. לאחר שבקשותיה של העותרת נדחו על ידי המשיב, היא פנתה לבית המשפט.

טיעוני הצדדים

הלכה למעשה, העותרת ביססה את עתירתה על העובדה שבמשך מיטב שנותיה התגוררה בישראל והחלטת המשיב להרחיקה מהארץ ולא לחדש את אשרת השהייה שלה כעת, עלתה לכדי פגיעה בכבודה ומעמדה.

מנגד, המשיב טען שהחלטתו התבססה על הוראות חוק הכניסה לישראל ועל הנהלים שגובשו במשך השנים בנושא. הודגש שבעצם שהייתה הממושכת של העותרת בישראל לא היה בכדי להעניק לה זכות לישיבת קבע, גם אם הארכות תוקף האשרה נעשו לפנים משורת הדין. עוד נטען שהעותרת לא הראתה כל טעם להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיב.

דחיית העתירה

במקרה זה, הרי שהמשיב החליט שלא להאריך את האשרה של העותרת לאחר פטירת מעסיקתה האחרונה. על פי הוראות החוק, המשיב אף לא נדרש לנמק החלטתו זו. לטענת העותרת, הרי ששהייתה הממושכת בישראל גרמה לכך שהיא הפכה בפועל לתושבת קבע ומרכז חייה היה במדינה. על כן, היה על המשיב להעניק לה רישיון קבע.

השופט דחה טענה זו וקבע שניסיונה של העותרת לבסס את זכותה לשהיית קבע בישראל על סמך מגוריה הממושכים במדינה היה חסר בסיס חוקי. כלומר, חוק הכניסה לישראל לא הכיר במתן רישיון תושבות קבע על סמך מגורים ממושכים בארץ. לא זו אף זו, הודגש שהעותרת הגיעה לישראל במטרה לעבוד פה לתקופה קצובה ושהייתה הוארכה מפעם לפעם, תוך הצבת תנאי שעם מות מעבידתה, יהיה עליה לעזוב. העותרת הייתה מודעת לתנאי זה ואף נתנה הסכמתה לכך. על כן, במימוש התנאי לא היה משום פגיעה בכבודה של העותרת.

יתרה מזאת, נקבע שלו העתירה הייתה מתקבלת, הרי שהיה בכך משוא פנים אל מול עובדים זרים אחרים, שנדרשו לעזוב את ישראל עם תום אשרת עבודתם. לחלופין, קבלת העתירה הייתה עלולה להוביל להגשת מספר רב של בקשות דומות מצד אלפי שוהים זרים בתחום הסיעוד ולאור התקדים שנוצר, עלה קושי לסרב להם. כתוצאה מכך, עובדים זרים רבים היו עלולים לזכות במעמד של תושב קבע, בניגוד למדיניות הממשלה בעניין והוראות חוק הכניסה לישראל. על כן, העתירה נדחתה ונפסק שהחלטת המשיב הייתה סבירה וראויה בנסיבות העניין.