לכל חברה מסחרית ישנם בעלים ומנהלים שעומדים מאחורי קבלת ההחלטות והפעולות המבוצעות. אולם, כל עוד מדובר בחברה מסחרית שהינה בערבון מוגבל, לא ניתן לתבוע ישירות את בעלי ומנהלי החברה במידה שפעולה עסקית כלשהי גרמה נזק. למשל, אם החברה לא שילמה תמורה בגין עסקה עליה חתמה, בעל החוב נדרש לתבוע את החברה עצמה ולא את בעליה. זאת בכפוף לחריגים. שכן, ישנם מקרים בהם ניתן להטיל חיוב אישי על המנהלים והבעלים, מכוח עוולה נזיקית, בשל הרמת מסך ועוד. דוגמא לניסיון לעשות זאת, בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
פורום יזמות עסקית
פורום גביית חובות
פורום גישור ובוררות
פורום פשיטת רגל
במקרה זה, התובעת הגישה נגד הנתבעים תביעה לחיוב כספי בסך 30,000 ₪. על פי עובדות כתב התביעה, התובעת הייתה בעלת חברה לייעוץ ותכנון אסטרטגי. במהלך חודש מרץ 2005 היא ביצעה פרויקט עבור חברה מסחרית אחרת, בעלות של 22,000 ₪. הנתבעת 1 קישרה בין התובעת לחברה השנייה והתחייבה לשלם את שכר העבודה.
השתלשלות האירועים
בפועל, הנתבעת 1 שילמה לתובעת רק מחצית מעלות העבודה, באמצעות שיקים דחויים. המחצית השנייה של העבודה לא שולמה כלל. זאת למרות שהחברה עבורה העבודה בוצעה העבירה לנתבעת 1 ולידי הנתבעים 2-3, שהיו מנהליה ובעליה, את כל הכספים שיועדו לתובעת. לטענת התובעת, הנתבעים 2 ו-3 הוליכו אותה שולל כאשר העניקו הבטחות סרק לפיהן הכסף תמורת העבודה ישולם. עקב אי התשלום האמור, לתובעת נגרמו נזקים כספיים בסך של 11,000 ₪.
על כן, התובעת הגישה תביעה לחיוב הנתבעת לתשלום הסכום. אולם, הנתבעים 2 ו-3 הפעילו עליה לחצים במטרה להסיר את התביעה. לבסוף, נחתם הסכם פשרה בין הצדדים במסגרתו התובעת קיבלה שלושה שיקים דחויים בסך 13,869 בתמורה למחיקת התביעה. אולם, השיקים היו ללא כיסוי, לאחר שהנתבעים נתנו הוראת ביטול וחרף פניותיה הרבות של התובעת, לא שולמה התמורה. לא זו אף זו, מבירור שערכה בנושא, היא גילתה שהנתבעת 1 כבר לא הייתה פעילה ולא היה באפשרותה לפרוע את השיקים.
למעשה, התובעת טענה שהנתבעים 2 ו-3 חתמו עימה על הסדר הפשרה למרות שלא הייתה להם כוונה ויכולת לקיימו. לבסוף, התובעת ביקשה להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 ו-3, לאור המרמה וחוסר תום לבם במו"מ ובקיום החיובים שנבעו מהחוזה. בנוסף, התובעת ביקשה לבצע הרמת מסך. מנגד, הנתבעים טענו שהחברה נקלעה לקשיים כלכלים אך לא נוהלה במרמה ונגד הנתבעים 2 ו-3 לא הייתה כל עילת תביעה.
חוב הנתבעת 1 לתובעת
בפתח הדיון, השופט קבע שהתובעת הוכיחה שלנתבעת 1 היה חוב כלפיה, בגין אי תשלום מחצית מעלות העבודה וחילולם של השיקים שנמסרו לאחר החתימה על הסכם הפשרה. גובה החוב הוערך על ידי השופט בסך של 12,870 ₪. בנוסף, הוא קבע שלתובעת נגרמה עוגמת נפש עקב אי תשלום החוב, אך יתר הנזקים להם היא טענה, לא הוכחו על ידה. לפיכך, הפיצוי לו התובעת נמצאה זכאית בגין אי תשלום החוב היה עבור עוגמת נפש ותו לאו, והוא הועמד על 1,500 ₪.
אחריות אישית של הנתבעים 2 ו-3
לאחר מכן, השופט בחן את השאלה האם היה ראוי להטיל אחריות אישית לתשלום החוב על הנתבעים 2 ו-3. על מנת להטיל אחריות זו, התובעת נדרשה להוכיח שהנתבעים ביצעו באופן אישי עוולה נזיקית כלשהי כלפיה, ולכל הפחות, נטלו חלק פעיל בביצועה. השופט סקר בהרחבה את טענות התובעת בעניין זה וקבע שהיא לא עמדה בנטל ההוכחה. שכן, התובעת לא הוכיחה שהנתבעים 2 ו-3 חתמו על הסכם הפשרה עמה בידיעה שהשקים לא יפרעו ולכן, לא הוכחה עוולת התרמית, קיומו של מצג כוזב או הטעייה בעת המשא ומתן. כמו כן, נקבע שבנסיבות המקרה, לא התרחשה עוולת גרם הפרת החוזה.
יתרה מזאת, השופט פסק שלא היה מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים מכוח היותם בעלי מניות בחברה מאח ולא פעלו ברשלנות כלפי התובעת ולא הפרו את חובתם כלפיה. על כן, התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחתה. במקביל, התביעה נגד הנתבעת 1 התקבלה והיא חויבה לשלם לתובעת פיצוי בסכום שצוין לעיל.
