תביעה לשכר ראוי נגד עיריה על בסיס חוזה לא חוקי

במקרה דנן, השאלה שעמדה לדיון מקדמי הייתה האם היה ניתן לתבוע שכר ראוי מעירייה בגין שירותים שהוזמנו במסמך שלא עמד בדרישות החוק. שאלה זו נידונה בעבר בבית המשפט העליון, ונענתה בשלילה. הטעם לכך היה שחבות כספית של העירייה קמה רק במקום בו נכתב מסמך כחוק, על פי סעיף 203 לפקודת העיריות. במקרה זה, השתנתה התשובה לשאלה.

יש לכם שאלה?

פורום זכויות עובדים

פורום זכויות מעסיקים

פורום הלנת שכר

השופט ציין והדגיש כי סעיף 203 לפקודת העיריות חל רק על חיובים רצוניים. כלומר, חיובים אשר מקורם ברצונו של המתחייב, כמו חוזים. דהיינו, נקבע כי לא היה ספק שהעירייה נשאה בחיוב של מעשה או מחדל שעלה כדי עוולה נזיקית גם בהיעדר הוכחה כי מקור המעשה היה בחוזה שנחתם לפי סעיף 203. בנוסף, השופט קבע כי גם במקרה בו העירייה התקשרה בחוזה לפי הפקודה והפרה אותו ועל כך חויבה בפיצוי, לא עמדה לה טענת ההגנה כי סכום הנזק גבוה יותר מסכום ההתחייבות הכספית שנקבעה במסמך. מכאן, שלא היה באפשרות סעיף 203 להגן על העירייה מפני חבויות כספיות שמקורן לא היה בהתחייבות חתומה על פי החוק. בנוסף, לטענת השופט, ההלכה הפסוקה שיצאה תחת ידו של בית המשפט העליון לא חלה על תביעה לשכר ראוי, כאשר זו התבססה על דיני עשיית עושר ולא במשפט.

מי צריך לשלם על המחדל?

לכן, היה מקום לבחון את השאלה לגופה. לדידו, בהכרעה בעניין היה לבחון מהו הדין הרצוי והראוי יותר, תוך התחשבות בעמדת העירייה, לפיה אין להתיר תביעת שכר ראוי על פי חוזה שלא עמד בדרישות סעיף 203 לפקודה. קבלת טענת העירייה הייתה מביאה לכך שנותן השירותים היחיד הוא שנשא בנטל המחיר של שמירת התקציב הציבורי, מניעת חריגות ופעולה על פי כללי המנהל התקין.

תוצאה זו לא עלתה בקנה אחד עם חוש הצדק ועם המדיניות השיפוטית לפיה יש להטיל את הנזק על מונע הנזק הזול ביותר. דהיינו, העירייה. בנוסף, ניתן היה לטעון כי העירייה היא שנהנתה מהסיטואציה ובכוחה היה לפזר את הנזק בצורה יעילה וטובה יותר. לכן, קבלת הגישה שהכירה באופן עקרוני בקיומה של עילת תביעה לשכר ראוי הייתה הדרך היחידה בה נלקחו שיקולי מדיניות אלו בחשבון, לרבות שיקולים נוספים. בכוחה של גישה זו היה בכדי להשפיע על התוצאה בכל מקרה ומקרה ואף למנוע את הטלת הנטל על מי ששיקולי מדיניות ראויים הצדיקו באותן נסיבות שלא לחייב אותו בנטל הכלכלי.

מכל האמור לעיל, מסקנת השופט הייתה שהגיעה העת לשנות את הקביעה לפיה סעיף 203 לפקודת העיריות מהווה חסם מפני תביעת שכר ראוי. כלומר, ניתן היה לתבוע כל תביעה לשכר ראוי במידה והעירייה קיבלה שירות אף שלא הזמינה אותו במסמך חתום. לדעת השופט, לא היה בקביעה זו כדי לסטות מהלכת בית המשפט העליון. זאת משום שהוא ביסס את פסיקתו על דיני עשיית עושר ולא במשפט שהינם חלק מדיני החיובים. דינים אלו הוגמשו לאורך השנים בהתאם להלכות המשפטיות. אולם, בכוחה של הקביעה לא היה בכדי לסיים את הדיון במקרה דנן. שכן, היה על השופט להמשיך ולבחון האם העירייה הנתבעת אכן הפיקה רווח כלפי התובעים; האם התקיימו נסיבות שעשו את ההשבה, חלקה או כולה, בלתי צודקת וכן מה שיעור השכר הראוי. על כן, השופט הורה להמשיך בבירור התביעה לגופו של עניין.