פסק דין בעתירה מנהלית בעניין היתר לבניית דיר צאן

ועדות התכנון והבנייה הן שאחריות על מתן היתרי בנייה לאזרחים, לחברות וגופים המבקשים להקים מבנים שונים. מתן ההיתר נעשה בכפוף לתוכנית המתאר של האזור, אשר מגדירה מהו ייעודו של השטח נשוא הבקשה, והאם ניתן לבנות עליו. חלק מתוכניות מתאר אלו משתנות עם השנים, בהתאם לצרכי הסביבה והמדינה. דוגמא לדיון בבקשה למתן היתר בניה ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לך שאלה?
פורום מקרקעין

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה מנהלית להורות למשיבות לנמק סירובן למתן היתר לבניית דיר כבקשת העותרים. אלו הגישו את בקשת ההיתר לועדה המקומית לתכנון ובניה באזור מגוריהם, אשר בתחום שיפוטה הייתה החלקה בה הם היו מעוניינים לבנות את הדיר. המשיבה דחתה את הבקשה והסבירה שעל פי תוכנית המתאר המחוזית, השטח נשוא הבקשה הוגדר כשמורת נוף ושטח מוגן מפיתוח. הועדה סברה שמאחר והשטח היה בלבו של אזור חקלאי לא בנוי, שהווה מכלול נופי חשוב, לא היה ניתן להתיר את הבקשה מחשש לפגיעה במקום וקיומו של מטרד נופי וסביבתי.

העותרים ערערו על החלטה זו. בדיון בערר שהתקיים בפני ועדת התכנון המחוזית, העותרים הציגו חוות דעת שנערכה על ידי שמאי מקרקעין. במסגרתה, פורטו הסיבות שהצדיקו היעתרות לבקשת ההיתר לאור סביבת החלקה, מצבה, דירי הצאן בקרבה וכד'. עוד נטען שהקרקע בה העותרים ביקשו להקים את הדיר הוכרזה כקרקע חקלאית ולא כשמורת נוף. ועדת התכנון המחוזית דחתה את הערעור בשל היעדר תוכנית מתאר מפורטת שכללה את כל ההוראות לגבי הגנה על ערכי הטבע והנוף, ורק בקיומה היה ניתן להתיר בנייה בשטח של שמורת נוף.

טיעוני הצדדים

לטענת העותרים, נימוקי המשיבות לסירוב בקשתם לא היו תקפים מאחר שסביב החלקה נשוא הבקשה, היו מצויים דירי צאן אחרים. בנוסף, נטען שתוכנית המתאר שהגדירה את השטח כחלקה חקלאית אושרה לאחר שנקבעה תוכנית המתאר האזורית שקבעה שהמקום הינו שמורת נוף. על כן, היה ראוי להתייחס לתוכנית האחרונה והקובעת. כמו כן, לא היה מקום לחשוש מפני היווצרות מטרד נוף מאחר שהחלקה הייתה במקום נמוך ומוסתרת, כך שלא היה ניתן לראות את הדיר. העותרים הוסיפו שהחלטות הועדות המשיבות היו שרירותיות, מפלות ולקו בחוסר סבירות קיצוני. זאת מאחר שהמשיבות אפשרו לאחרים להקים דירי צאן סמוך, אך להם לא.

מנגד, המשיבות טענו שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר. שכן, החלטת ועדת הערר ניתנה 7 חודשים טרם הגשת העתירה. בנוסף, המשיבות הדגישו שהחלטתן לא הייתה נגועה באי סבירות ושיקולים זרים והיא התבססה על תוכניות מתאר רלוונטיות, שהגדירו את החלקה כשמורת נוף. לא זו אף זו, נטען שהעותרים לא המציאו לוועדת הערר תוכנית מתאר מקומית שקבעה שהשטח מהווה שטח חקלאי, אלא הציגו תוכנית לפיה היה מותר לבצע בקרקע בניה למטרה חקלאית. כלומר, התוכנית קבעה מה היו השימושים המותרים בקרקע אך השטח לא הוגדר כשטח חקלאי. באשר לדירים הקיימים, המשיבות טענו שלא היה ניתן לדעת האם אלו נבנו מכוח היתר ולכן לא היה מקום להשוואה.

דיון ומסקנות

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופט החליט לדחות את העתירה מחמת השיהוי שבהגשתה ומשום שבהתנהלות המשיבות לא נמצאו פגמים שהצדיקו התערבות בית המשפט. באשר לשיהוי, השופט הדגיש שעל פי תקנות בית המשפט לעניינים מנהליים, יש להגיש עתירה על החלטה מנהלית ללא שיהוי ולא יאוחר מ-45 ימים מיום פרסומה או קבלת ההודעה עליה.

במקרה זה, מניין הימים חלף זמן רב לפני שהעתירה הוגשה. לטענת העותרים, הם לא קיבלו את החלטת ועדת הערר במשך זמן רב. אולם, השופט דחה טענה זו. שכן, ועדת התכנון והבנייה המחוזית שלחה את החלטתה לעורך דינם של העותרים ולא הוצגו ראיות לכך שההחלטה לא התקבלה או לא נשלחה מלכתחילה. לפיכך, השיהוי בהגשת העתירה לא היה מוצדק ומסיבה זו לבדה היה ניתן להורות על סילוק העתירה על הסף.

עם זאת, השופט דן בעתירה גם לגופו של עניין וקבע שטענות העותרים לא הוכחו. נפסק שתוכנית המתאר הרלוונטית שחלה על הקרקע הגדירה את השטח כשמורת נוף שלא היה ניתן לתת בה היתר בנייה. על כן, לא היה מקום להתערב בשיקול דעתן של המשיבות, אשר פעלו במתחם הסבירות ועל פי החוק. בסופו של דבר, העתירה נדחתה.