עבירות מיסים הינן עבירות נפוצות ביותר בישראל ובעולם. לא אחת, אנשים המבקשים "לעשות כסף קל" מסתירים הכנסות מהרשויות וזאת בכדי להימנע מתשלום מס. עבירות מיסים הינן עבירות הקשות לגילוי, ו"הרווח" הכלכלי שטמון בביצוען יכול להיות רב. כפי שנראה בגזר הדין שלהלן, פעמים רבות התביעה תתקשה לנהל הליך פלילי מלא כנגד נאשמים בעבירות כגון דא, ולכן היא נוטה להגיע להסדרי טיעון מקלים.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגש כתב אישום כנגד כל הנאשמים בגין ביצוע עבירות רבות על פקודת מס הכנסה, חוק העונשין וחוק מיסוי מקרקעין. לאחר דחיות רבות של דיונים לשם משא ומתן, הצדדים הודיעו לבית המשפט על כך שהם הגיעו להסדר טיעון. נטען כי במסגרת הסדר הטיעון יוגש גם כתב אישום מתוקן כנגד הנאשמים.
הסדר הטיעון בין הצדדים
בכתב האישום המקורי נטען כי הנאשמים השמיטו הכנסות בסך של כ-19-20 מיליון ₪. לעומת זאת, בכתב האישום המתוקן והסופי, הנאשמים הואשמו בהשמטת סכום של כ-3 מיליון ₪ "בלבד". בהסדר הטיעון הצדדים הגיעו גם להסכמות בנוגע לעונשים הנטענים. הוסכם כי על נאשם 1 יוטל עונש לפי שיקול דעתו של בית המשפט, כאשר המאשימה תעתור לעונש מאסר בפועל שאינו עולה על 10 חודשים, ואילו בא כוחו של הנאשם יעתור להטיל על מרשו 3 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות. כמו כן, הוסכם על עונש של מאסר על תנאי וקנס. לגבי נאשם 2, הוסכם כי יוטל עליו עונש של 3 חודשים שירוצו בדרך של עבודות שירות, וכן כי עונש זה לא ירוצה בחופף לעונשו של נאשם מספר 1. בין הצדדים הוסכם שהקנס שיוטל על הנאשמים יעמוד על 100,000-350,000 ש"ח.
טיעוני הצדדים לעונש
המאשימה טענה כי נאשם 1 היה המוביל בביצוע העבירות, ביצוע שנמשך במשך חמש שנים רצופות. לטענתה, הדבר העיד על התנהגות עבריינית עקבית ןלא היה מדובר במעידה חד פעמית. השופט קבע כי היה זה מן הראוי להטיל על נאשם כזה עונש מאסר בפועל. המחזור העסקי של העסק אותו ניהל הנאשם גדל מדי שנה, ובכסף שצבר הוא רכש הוא רכוש ונדל"ן רב. לכן, נקבע כי נראה שהעבירות בוצעו לשם תאוות בצע בלבד.
בא כוחם של הנאשמים ציין בטיעוניו כי על בית המשפט להתחשב בהפחתה המשמעותית של העבירות ביחס לכתב האישום הראשון. לטענתו, רישום הסכום הנמוך בעסקאות המקרקעין לא נבע מאינטרס כלכלי עצמי של הנאשמים, אלא לפי האינטרס של מוכרי המקרקעין שביקשו להשאיר בידיהם סכום גבוה יותר מעסקאות הנדל"ן. כמו כן, בא כוח הנאשמים ביקש להתחשב בכך שמרשיו ביצעו הסדר עם פקיד השומה, שבמסגרתו הם החזירו סכומים רבים לקופת המדינה, ובכך הסירו את מחדלי אי תשלום המס.
שיקול נוסף אשר הסנגור ביקש להתחשב בו על מנת להקל עם הנאשמים, נגע למשך הזמן הרב אשר חלף מאז ביצוע העבירות ועד גזר הדין. העבירות בוצעו בשנים 93-99, ואילו כתב האישום הוגש רק בשנת 2002. יתר על כן, נטען כי הנאשמים הביעו חרטה עמוקה על מעשיהם, ועשו את המעשים בשל אי יכולת לנהל את העסק שהצליח מעל ומעבר למצופה.
החלטת בית המשפט
בית המשפט אישר את הסדר הטיעון בין הצדדים. נקבע כי לא היה מדובר במקרה חריג אשר דרש את התערבותו של בית המשפט בהסדר. הודגש כי שיקולי התביעה בעת ההגעה להסדר עם הנאשמים היו סבירים. על מנת לסיים את התיק בהכרעה, היה צורך בקיומן של 50 ישיבות נוספות לצורך הוכחות, וזמן זה נחסך מבית המשפט. בית המשפט ציין כי הוא מודע לכך שמבחינת התוצאה הסופית, הנאשמים הורשעו בעבירות חמורות של גזילה משמעותית מכספי הציבור, ומנגד זכו לענישה מקילה באופן יחסי. אולם, בשל אילוצי התביעה ומכלול השיקולים, הוא ראה לנכון לאשר הסדר טיעון זה.
שיקול משמעותי אשר עמד מאחורי החלטתו של בית המשפט נגע להסכמות שאליהם הגיעו הצדדים בהליך האזרחי אותו הם ניהלו ביניהם. לפי ההסכם שגובש, הנאשמים התחייבו להשיב לקופת המדינה סכום משמעותי ששווה לסכום ההעלמות. בעצם ההגעה להסדר, ניתן היה לראות כחרטה ותשובה לעבירות אותן ביצעו הנאשמים.
לסיכום, נקבע כי נאשם 1 ירצה 6 חודשי מאסר אשר יכול וירוצו בעבודות שירות, בכפוף לחוות דעת הממונה על עבודות השירות. כמו כן, נגזר על נאשם זה קנס בסכום של 200,000 ₪. בית המשפט קבע כי נאשם 2 ירצה 3 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, ונגזר עליו קנס של 75,000 ₪.
עודכן ב: 17/10/2012