דיני ההתיישנות הינם דינים פרוצדוראליים אשר נועדו לשרת עקרונות שונים במשפט, בניהם עיקרון סופיות הדיון. על הדין האזרחי הכללי חל חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אשר ככלל קובע תקופה של שבע שנים להתיישנות עילת התביעה. כלומר, לאחר חלוף תקופה זו ישנה מניעות להגיש את התביעה באופן עילות, בשל ההתיישנות. המקרה שלפנינו מציג את הגמישות של בית המשפט שעה שהוא נדרש להתמודד עם חוק ההתיישנות.
יש לכם שאלה?
המבקש טען כי המשיבה, הרשות המקומית אשר בשטחה התגורר, גבתה ממנו תשלומי יתר במסגרת הגבייה המנהלית של הארנונה אשר הוטלה על התושבים. לטענתו, המבקש גילה כי עבור המרתף שהיה בביתו, סכום הגבייה היה אמור להיות נמוך יותר מהסכום ששילם בפועל.
המבקש הגיש למשיבה השגה בעניין, והאחרונה קיבלה את השגתו, אולם דחתה את דרישתו להשבת הכספים אשר שילם ביתר בעבר.
המבקש הגיש ערר אשר במסגרתו דרש השבה של כלל הכספים אשר נגבו ממנו ביתר, אף מעבר לשבע השנים האחרונות. אולם, וועדת הערר קבעה כי לא הייתה מוסמכת לדון בתביעות השבה, ועל כן הפנתה את המבקש לבית המשפט.
לאחר משא ומתן בין הצדדים, המשיבה הסכימה להחזיר למבקש את הסכום אשר נגבה ביתר בשבע השנים אשר קדמו להשגתו של המבקש, אולם סירבה להחזר של תשלומי יתר ששולמו לפי כן, בטענה להתיישנות.
השאלה המשפטית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם זכותו להשבה או לקיזוז של מי שגבו ממנו ביתר תשלומי ארנונה הייתה כפופה לדיני ההתיישנות.
הכרעת בית המשפט
השופט קבע תחילה כי וועדת הערר שגתה בהחלטתה להפנות את המבקש לבית המשפט, שכן נקבע בעבר כי בסמכותה לדון גם בתביעה להשבת תשלום ששולם שלא כדין.
שנית, השופט קבע כי בקשת המבקש כפופה להוראותיו של חוק ההתיישנות, ולכן זכות השבת התשלומים הייתה מוגבלת לשבע השנים שקדמו לדרישת ההחזר בלבד.
טענת המבקש כי במקרה זה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו במקרים בהם העובדות שהקימו את עילת התובענה לא היו ידועות לתובע, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה, נדחתה על ידי השופט. השופט קבע כי המבקש לא הוכיח שאי ידיעתו על הסיווג המופחת של המרתפים נבעה כולה מסיבות שלא היו תלויות בו, כדרישת הסעיף. מכיוון שכך, השופט הסיק כי הסעיף לא חל במקרה זה.
מנגד, השופט קבע כי אילו המשיבה הייתה תובעת את המבקש בתביעה כספית רגילה לתשלום ארנונה, המבקש יכול היה לטעון לקיזוז של כל תשלומי היתר שנגבו ממנו, והמשיבה הייתה מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות. מכיוון שכך, השופט הסיק כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד קיזוז הנעשה במסגרת גביית ארנונה מנהלית, שכן מניעות חד צדדית מלהעלות את טענת ההתיישנות הייתה גורמת לתוצאה בלתי צודקת אשר הדעת לא הייתה יכולה לסבול. כלומר, השופט פסק כי אם מתירים לרשות מנהלית לגבות חובות שבתקופות ההתיישנות, יש להתיר גם לנישום לקזז תשלומים שגבתה ממנו הרשות, שלא כדין, במשך אותה תקופה.
לסיכום, בית המשפט פסק מחד, כי למבקש לא עמדה הזכות לתבוע מהמשיבה השבת תשלומי היתר שגבתה ממנו בתקופת ההתיישנות, ומאידך, המבקש היה זכאי לקזז מחובו למשיבה את תשלומי היתר הללו.
