לא פעם, ניתן לשמוע על מקרה בו שוכר דירה מסרב לשלם את דמי השכירות למשכיר, אך גם לא מפנה את הנכס. מדובר במצב בעייתי שכן, אי תשלום דמי השכירות הינה הפרה של החוזה ומנגד, המשכיר לא יכול לפנות את השוכר באופן עצמאי, ללא צו בית משפט ואישור מפורש. להלן דוגמא לכך.


יש לך שאלה?
פורום פינוי שוכר
פורום מקרקעין

 

במקרה זה, התובע הגיש לבית המשפט תביעת פיצויים לאחר שפונה מדירתו על ידי הנתבעת, בעקבות חובו לאחרונה. על פי העובדות, התובע החזיק בדירה באחד מרחובות תל אביב. בשנת 1991, בית המשפט הורה על סילוקו מהדירה וחייבו לשלם חוב שצבר אצל הנתבעת. לשם גביית החוב, הנתבעת פתחה תיק הוצאה לפועל. בשנת 1996, התובע והנתבעת חתמו על הסכם דיירות מוגנת ביחס לנכס, במסגרתו הראשון סילק את חובות העבר. אולם, בשנת 2005 הנתבעת פינתה את התובע מהדירה והוציאה ממנה את הרכוש שהיה בבעלות האחרון. זאת במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח בשנת 1991.


טיעוני הצדדים


לטענת התובע, הפינוי בשנת 2005 נעשה שלא כדין וללא סיבה מוצדקת, תוך התרשלות הנתבעת. שכן, היא נמנעה מסגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות פסק הדין משנת 1991 לאחר החתימה על ההסכם בשנת 1996. לשיטתו, בעקבות הפינוי נגרם לו נזק רב לרבות פגיעה ברכוש, עוגמת נפש והטרדה. התובע העריך נזק זה בסך 35 אלף ₪ וטען שהיה על הנתבעת לשאת בחבות בשל התרשלותה והתנהלותה במקרה.


מנגד, הנתבעת טענה שהתובע הפר את הסכם השכירות שנחתם בשנת 1996, לאחר שהפסיק לשלם את דמי השכירות החודשיים במאי 2002. על כן, ביום ביצוע הפינוי, הוא אכן חב לנתבעת כספים בשיעור של 5,055 ₪. עוד נטען שהליך הפינוי בוצע כדין ושרכושו של התובע הושב לו במועד ובמצב בו היה טרם לקיחתו ועל כן, לא נגרם נזק.


הנתבעת פעלה שלא כדין


הלכה למעשה, השופט נדרש לקבוע האם הנתבעת נדרשה לסגור את תיק ההוצאה לפועל שנפתח בעקבות ההליך המשפטי שהתנהל בשנת 1991, לנוכח ההסכם משנת 1996, או שמא הסכם זה אימץ את פסק הדין ולאחרונה עמדה הזכות לפעול למימושו. לאחר קריאת הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים, השופט קבע שאף אחד מסעיפיו לא הזכיר את פסק הדין ולא אימץ אותו.

 

בנוסף, נפסק שלא הובאה כל ראיה חיצונית לכך שהצדדים התכוונו לאמץ את פסק הדין במסגרת הסכם השכירות. לפיכך, נקבע שלנתבעת לא עמדה זכות לפעול לביצוע פסק הדין הישן מכוח ההסכם שנחתם בשנת 1996. יתרה מזאת, השופט הדגיש שמהתנהגות הצדדים היה ניתן ללמוד על כך שהם הסכימו שלא לבצע את פסק הדין משנת 1991 בעקבות החתימה על ההסכם החדש.

 

כמו כן, השופט הבהיר שלא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהנתבעת דרשה את פינוי התובע מהנכס בעקבות חובו שנצבר החל משנת 2002. פסק הדין משנת 1991 בוודאי שלא התייחס לחוב זה. על כן, ברי שלא היה ניתן לממש את פסק הדין לפינוי בשל כך. לאור האמור לעיל, השופט פסק שהנתבעת פעלה באופן לא תקין ובלתי ראוי.

 

חיוב הנתבעת בפיצוי

 

אמנם, בעקבות הפרת הסכם השכירות קמה לה הזכות לדרוש את פינוי התובע, אך היה עליה לעשות זאת באמצעות פנייה לבית המשפט ולא בכוחות עצמה ובעשיית דין עצמי. מאחר והנתבעת בחרה לפעול בדרך האסורה, היא חויבה לפצות את התובע בגין סבלו ועוגמת הנפש שנגרמה לו בסך 10,000 ₪.