הליך הבאת עובדים זרים לארץ מורכב משלושה שלבים. ראשית, יש להגיש בקשה לשירות התעסוקה לקבלת היתרים להביא עובדים זרים למטרה מוגדרת. במידה שניתן היתר זה, הוא מוגבל בזמן, כמות ועיסוק העובדים. בנוסף, על המבקש לקבל אשרת כניסה מטעם משרד הפנים. למעשה, זהו השלב השני בו המבקש פונה למשרד הפנים על מנת לאשר את העובדים שעתידים להגיע לישראל. השלב האחרון הוא ביום הגעת העובדים לישראל. אז, המבקש, או מי מטעמו, נדרש להגיע לשדה התעופה ולקבל את פני העובדים הזרים. אדם אשר מביא לישראל עובדים זרים שלא בדרך זו, עלול למצוא עצמו מואשם בביצוע עבירה פלילית. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום כתב אישום
פורום פלילי


במקרה דנן, בית המשפט המחוזי דן במשותף בשלושה ערעורים שהוגשו על פסק הדין של בית משפט השלום בירושלים. בפסק הדין נקבע עונשם של שני נאשמים שהורשעו בעבירות של קבלת דבר במרמה ועבירות מס לפי חוק מע"מ ופקודת מס הכנסה. זאת לאחר שנפסק ששני הנאשמים הונו את משרד הפנים ושירות התעסוקה וקיבלו שלא כדין היתרים להבאת עובדים זרים לישראל. עובדים אלו נמכרו לחברה אחרת בסכום רב, עליו לא דווח לרשויות ולא שולם בגינו מס.


במסגרת גזר הדין, הושתו על הנאשם הראשון 18 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50 אלף ₪. הנאשם השני חויב לרצות 15 חודשי מאסר בפועל, 9 חודשי מאסר על תנאי ולשלם קנס בסך 40 אלף ₪. כל אחד מהנאשמים הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין. המדינה ערערה אף היא על קלות העונש. כאמור, הדיון בערעורים אוחד.


טיעוני הצדדים


לטענת הנאשם הראשון, בית המשפט הרשיע אותו בעבירות לגביהן לא הוכחה מעורבותו ולחלופין, בעבירה בה לא התקיים בזמן אמת היסוד הנפשי. לשיטתו, ההרשעה התבססה על עדותו של הנאשם השני ולא היה די בכך. לחלופין, הנאשם טען נגד חומרת העונש וביקש מבית המשפט לבטל את עונש המאסר בפועל שהושת עליו.


גם הנאשם השני ערער על עצם הרשעתו ועל העונש. לטענתו, מצבו היה שונה משל הנאשם הראשון מאחר והוא הורשע רק בעבירה של קבלת דבר במרמה כלפי שירות התעסוקה, אך לא כלפי משרד הפנים. באשר לעבירות המס, הנאשם טען שהחלטת בית המשפט לפיה מעשיו נעשו מתוך כוונת מרמה לא הייתה מנומקת דיה. לחלופין, הנאשם ערער על גזר דינו וביקש להתחשב בהמלצת שירות המבחן שניתנה לגביו ולהפחית את עונשו לכדי עבודות שירות בלבד.


מנגד, המאשימה טענה שעונשיהם של הנאשמים היו קלים מידי. הודגש ששני הנאשמים לא הביעו חרטה על מעשיהם ואף לא הודו, כך שהיה צורך לנהל את התיק עד לתומו. זאת ועוד, נטען שהמעשים פגעו במדינה הן מהפן החברתי והן מהפן הכלכלי. לפיכך, המאשימה ביקשה להעלות את גובה הקנס שהוטל על שני הנאשמים ולהותיר את הכרעת הדין של בית משפט השלום על כנה.


הערעור על הכרעת הדין


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הוחלט להותיר את הרשעות הנאשמים בעבירות שיוחסו להם על כנן. נקבע שבית משפט קמא פעל כראוי עת הסתמך על אמירתו של הנאשם השני לצורך הרשעת הראשון. עוד נפסק שבאשר לשני הנאשמים, התקיימו כל יסודות העבירות בהן הם הורשעו ולא היה מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית משפט קמא.

 

הערעור על גזר הדין


באשר לגזר הדין שהושת על הנאשם הראשון, נפסק שהעונש שהוטל עליו לא חרג מרמת הענישה המקובלת בגין עבירות אלו ולכן לא היה מקום להתערבות של ערכאת הערעור. עם זאת, בית המשפט קבע שהקנס שהוטל על נאשם זה היה נמוך ביחס לעבירות המס בהן הוא הורשע, בפרט כאשר המחדלים לא הוסרו. אי לכך, הוחלט להעלות את שיעור הקנס ל-150 אלף ₪.


באשר לעונשו של הנאשם השני, בית המשפט הדגיש שחלקו בפרשה היה קטן יותר מחלקו של הראשון. שכן, הנאשם הראשון הוא שפעל באופן אקטיבי מול הרשויות בעוד שהשני ביצע הוראות שניתנו לו. בנוסף, נסיבותיו האישיות של הנאשם השני ומצבה הבריאותי הקשה של אשתו הודגשו אף הם והוחלט להקל בעונשו, לאור האמור לעיל. לפיכך, על נאשם זה הושתו 12 חודשי מאסר בפועל. במקביל, בית המשפט העלה את שיעור הקנס שהוטל על נאשם זה ל-100 אלף ₪, לאור חומרת מעשיו ואי הסרת המחדלים. בסופו של דבר, הערעור התקבל בחלקו.