בישראל, קיים גוף ציבורי האחראי על רישום והסדרת המקרקעין בישראל. גוף זה נקרא מרשם המקרקעין. הרישום נעשה על פי הוראות החוק בישראל, והוא מאפשר לכל בעל זכות במקרקעין לדעת מה ההיקף של זכותו. מאחר שמטרת המרשם היא להבטיח את יציבות הזכויות הרשומות, בתי המשפט מקבלים טענות לטעות ברישום רק במקרים חריגים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתיקון רישום במקרקעין, לפי סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, התשכ"ט – 1969. התובעים היו קרובי משפחה של הנתבעים, וביחד הם החזיקו בחלקת מקרקעין ששטחה שמונה דונם. לטענת התובעים, לאורך כל השנים משפחתם החזיקה ב-6 דונם מהחלקה ומשפחת הנתבעים החזיקה ביתר. בשנת 1967 החלקה עברה הליכי הסדר ונרשמה באופן סופי.


במסגרת הרישום, החלקה פוצלה לשתי חלקות נפרדות: במזרח 6 דונם ובמערב שטח של 2 דונם. התובעים טענו שפקיד ההסדר שגה והתבלבל כך שרשם את החלקה הגדולה על שם משפחת הנתבעים ואת החלקה הקטנה על שם משפחתם. בפועל, כאמור, ההחזקה הייתה הפוכה. על כן, התובעים הגישו את התביעה דנן לתיקון הרישום השגוי. לטענת הנתבעים, הרישום שיקף את מצב הזכויות טרם הליכי ההסדר ולאחר מכן, התהפכו היוצרות. כלומר, הנתבעים כפרו בזכותם של התובעים לתקן את הרישום.


המסגרת הנורמטיבית


בתביעה לתיקון רישום בפנקסי המקרקעין, בית המשפט נדרש לבחון בשלב הראשון את המישור העובדתי. כלומר, האם אכן נפלה טעות ברישום. במידה שכן, אזי על בית המשפט לעבור לבחינת המישור המשפטי: האם ניתן לתקן את הטעות מכוח סעיף 93 לפקודה, או סעיף אחר.


המישור העובדתי


במישור זה, התובעים הציגו ראיות שונות להוכחת תביעתם. קבוצת הראיות הראשונה הייתה קשורה להליכי ההסדר. לאחר עיון בראיות אלו, השופט קבע שבשלב כלשהו לפני הרישום הסופי בפנקסי המקרקעין, פקיד ההסדר אכן התבלבל והחליף בין זהות התובעים לנתבעים ושיוכם לחלקות. התוצאה הסופית של רישום זה לא עלתה בקנה אחד עם כל שאר המסמכים שהוצגו – רישום החלקה בגיליון המשפחה, בספר תשלום המיסים, הרישום של פקיד ההסדר בעת שערך ביקורת במקום ועוד. לפיכך, השופט קבע שמסכת הראיות חיזקה את טענת התובעים שאכן נפלה טעות ברישום.


קבוצת הראיות השנייה כללה שורת עדים שהעידו בנושא החזקת המקרקעין בפועל. על פי העדויות השונות, התובעים הם אלו שהחזיקו בחלקה הגדולה והנתבעים החזיקו בחלקה הקטנה. קרי, גם ראיות אלו חיזקו טענת התובעים לפיה נפלה טעות ברישום. על כן, הוחלט שאכן נפלה טעות ברישום והשופט נדרש לבחון האם היה ניתן לתקנה באמצעות הדין הקיים.


המישור המשפטי


על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר, בית המשפט רשאי להורות על תיקון פנקס הרישום אם נקבע שרישומה של זכות הושג במרמה או שהזכות נרשמה שלא כשורה. לטענת התובעים, התנהגות בני משפחת הנתבעים עלתה לכדי מרמה שהצדיקה את תיקון הטעות. השופט קבע שטענה זו הייתה מתקבלת לו היה מוכח שהנתבעים ידעו על הטעות ברישום טרם הגשת התביעה. אולם, מתצהירי הנתבעים עלה שהם לא טענו לידיעה של בני משפחתם אודות הטעות ברישום. לפיכך, נקבע שלא היה ניתן לייחס לנתבעים מרמה.


לאחר מכן, השופט בחן האם הזכות נרשמה "שלא כשורה". השופט סקר פרשנות מונח זה בפסיקה ולבסוף קבע שמדובר במונח סל. למשל, קיומה של טעות מנהלית או טעות בפרוצדורה שננקטה בהליך הרישום. אולם, טעות שנבעה משיקול דעת מוטעה של פקיד ההסדר, או טעות סופר לא תיכלל כפגם שמצדיק תיקון מכוח סעיף 93 לפקודה. השופט קבע שבמקרה זה, הטעות שנפלה ברישום נכנסה לגדר סעיף 93 לפקודה ולכן היה ניתן להשתמש בסעיף על מנת לתקן את הרישום. הודגש שבמקרה דנן, הפרשנות שניתנה לסעיף הייתה גמישה ורחבה, על מנת לכלול את המקרה בגדר הוראת הפקודה.


במקביל, נקבע שהיה ניתן להשתמש בסעיף 95 לפקודה שמעניק לבית המשפט סמכות להורות על תיקון הרישום מקום בו נפלה טעות סופר. זאת לאור המסקנה שהרישום היה שגוי ודחיית התביעה מן הטעם שלא נפלה במדויק לאחת מעילות התיקון לא עלתה בקנה אחד עם רגש הצדק. בסופו של יום, השופט קיבל את התביעה והורה על תיקון הרישום.