פעמים רבות, כאשר אדם פונה לבנק בבקשת הלוואה, האחרון מתנה זאת בקיומו של ביטוח חיים בתוקף. מטרתו של תנאי זה היא להבטיח את האפשרות לפרוע את ההלוואה במידה שהלווה ילך לעולמו טרם הספיק לשלם את כל התשלומים. במקרים בהם ללווה אין ביטוח חיים בתוקף, הבנק יפנה אותו לחברת ביטוח עמה הוא עובד על מנת לרכוש פוליסה מעין זו. אולם, מה קורה במידה שהלווה סבר שפוליסת ביטוח החיים הייתה בתוקף בעוד שבפועל לא כך היה הדבר? דוגמא לדיון בשאלה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
פורום תביעת ביטוח
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו למנוח היה ביטוח חיים תקף בגין משכנתא, ועם פטירתו התקיים האירוע הביטוחי ולכן, הנתבעת נדרשה לשלם לתובעים תגמולים. על פי עובדות כתב התביעה, המנוח ורעייתו פנו לנתבע הראשון – בנק מרכזי בארץ, לשם קבלת הלוואה. אחת מדרישות הבנק למתן ההלוואה הייתה קיומו של ביטוח חיים למנוח ואשתו. השניים הסכימו לכך והתחייבו לעבור בדיקה רפואית, במידה וידרשו. במאי 2002 המנוח ואשתו חתמו על הסכם הלוואה עם הבנק ובמקביל, על ביטוח חיים שסופקה על ידי הנתבעת השנייה, חברת ביטוח. במסגרת הצהרת הבריאות, המנוח הצהיר שהוא סבל מסוכרת.
באוקטובר 2003 המנוח שם קץ לחייו. מספר ימים לאחר אירוע זה, פנתה אשתו של המנוח, התובעת, לחברת הביטוח והודיעה לה על המקרה. לטענתה, מאחר שהיה מדובר באירוע ביטוחי, היה על המבטחת לסלק את חובו של המנוח לבנק, בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים. חברת הביטוח לא השיבה לפניה ולכן התובעת פנתה למחלקת הביטוח בבנק. שם השיבו לה שהמנוח כלל לא היה מבוטח בביטוח חיים לאור מחלת הסכרת ממנה סבל ועליה הצהיר בעת החתימה. בבנק נטען שהודעות בנושא נשלחו למנוח אך לא נענו.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת ובני משפחתה, שהיו גם הם צד לתביעה, בין המנוח לבנק נחתם הסכם הלוואה. במסגרתו, המנוח רכש פוליסת ביטוח חיים בכפוף לתנאי ההלוואה. בנוסף, מעולם לא הגיעו אליהם הודעות מהם היה ניתן ללמוד על היעדר כיסוי ביטוחי תקף למנוח עקב הסכרת. לחלופין, נטען שאם לא היה כיסוי ביטוחי תקף, הרי שאי קיומו נבע מרשלנות הנתבעים שלא יידעו את המנוח ובני ביתו באשר לכך.
מנגד, הבנק טען שבמסגרת הסכם ההלוואה, היה על המנוח ואשתו לעבור בדיקות רפואיות אותם הם לא עברו. על כן, לא היה תוקף לפוליסת ביטוח החיים. זאת ועוד, חברת הביטוח עצמה לא אשרה את תוקפה של הפוליסה לגבי המנוח. הודגש שהבנק יידע את המנוח ואשתו על היעדר הביטוח בשל מחלת הסכרת והבדיקות הרפואיות. אי לכך, לא היה לתובעת להלין אלא על עצמה שכן היא התרשלה בקיום הדרישות המהותיות שהוצגו כתנאי למתן כיסוי ביטוחי. חברת הביטוח הדגישה שבינה לבין המנוח ואשתו מעולם לא נכרת הסכם ביטוחי תקף. לפיכך, היה על התובעים להפנות טענותיהם לנתבע הראשון בלבד.
דיון והכרעה
ראשית, נדונה שאלת אחריותה של חברת הביטוח הנתבעת. השופטת קבעה שעל פי דיני הביטוח, היה ניתן לראות את הבנק כסוכן הביטוח של המבטחת מאחר שהוא תיווך בינה לבין המנוח ואשתו, מסמכי הביטוח הוחזקו אצלו והוא העביר מידי חודש את רשימת הלווים לנתבעת השנייה. על כן, כל מעשיו ומחדליו של הבנק בתיק זה היו עתידים להיות משיוכים גם לחברת הביטוח.
באשר לבנק עצמו, הרי שהוא חב בחובת נאמנות כלפי לקוחותיו ובפרט, כלפי המנוח ואשתו. במסגרת חובה זו, היה על הבנק לפנות לכל אחד מהם בנפרד ולעדכן אותם אודות ההלוואה שניתנה להם וההחלטה בנושא הכיסוי הביטוחי. אמנם, הודעה בנושא נשלחה לבני הזוג אך לא נאמר בה במפורש שהמנוח לא כוסה בביטוח חיים בשל מחלת הסכרת. אלא, צוין בה שביטוח חיים חל על הלוואתם בבנק. נקבע שמהודעה זו לא היה ניתן ללמוד על הבחנה בין המנוח לאשתו בעניין הכיסוי או על קיומה של בעיה כלשהי בעניין. על כן, נקבע שהבנק הפר את חובת הנאמנות כאשר לא יידע מפורשות את התובעת והמנוח שהוא לא בוטח בביטוח חיים כנדרש.
לטענת הבנק, הוא שלח למנוח מכתבים בנושא. אולם, התובעת טענה שלא קיבלה אותם. השופטת קבעה שגם בעניין זה הבנק פעל באופן רשלני, כאשר לא ווידא את קבלת המכתבים או שלח אותם בדואר רשום. לאור האמור לעיל, ועל סמך ראיות ועדויות נוספות, השופטת קבעה שהבנק התרשל והפר את חובת האמון שהוא חב כלפי המנוח ואשתו. על כן, השופטת נענתה לבקשת התובעים והצהירה על כך שלמנוח היה ביטוח חיים תקף בגין ההלוואה ועם פטירתו התקיים האירוע הביטוחי. משמעות הצהרה זו הייתה חיוב המבטחת להעביר את תגמולי הביטוח לנתבע הראשון לצורך כיסוי חובות המנוח והתובעים.