לפי סעיף 51 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, לבית משפט השלום סמכות לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, לרבות תביעות בדבר חלוקתם וחלוקת השימוש בהם, ללא קשר לשווי התביעה. אולם, לבית משפט השלום אין סמכות לדון בתביעות בדבר חכירה לדורות וכל תביעה אחרת הקשורה למקרקעין, שלא הוזכרה בסעיף. למעשה, סמכות הדיון בתביעות אלו היא של בית המשפט המחוזי והגשת תביעה בנושא שלא לערכאה הנכונה, עלולה להוביל לדחייתה. להלן דוגמא לכך.


יש לך שאלה?
פורום מקרקעין


במקרה הבא, בית המשפט דן בנושא הסמכות העניינית בתביעת מקרקעין. על פי עובדות המקרה, המקרקעין נשוא הדיון נרשמו בלשכת רישום המקרקעין בבעלות שני אנשים: אחי המבקשת ובעלה לשעבר. לטענת המבקשת, האח נתן לה את חלקו בנכס במתנה במסגרת הסכם שנחתם ביום ה-31.7.01.

 

המבקשת טענה שהעסקה דווחה לשלטונות המס אך מסיבות שונות, זכויותיה לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. כתוצאה מכך, אחיה נותר כבעלים הרשומים. בשנת 2003, המשיב עיקל את זכויות האח בנכס עקב חוב. העיקול נרשם בלשכה, אך המבקשת גילתה זאת רק בשנת 2006. על כן, היא ביקשה מבית המשפט להצהיר על בטלות העיקול שהוטל על זכויות הבעלות של האח.


מצד שני, המשיב טען שלבית המשפט לא הייתה סמכות עניינית לדון בבקשה. שכן, בבסיס הבקשה היו זכויות החכירה של המבקשת בנכס, כפי שהיא טענה להן ולא שימוש, חלוקה או חזקה של המקרקעין. על כן, לפי סעיף 40 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, הסמכות השיורית לדון בבקשה הייתה מסורה לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום. מאחר והמבקשת לא הגישה תביעתה לערכאה הנכונה, המשיב טען שהיה ראוי לדחותה על הסף.


החלטה


בפתח הדיון השופט קבע שמאחר וזכויות המבקשת במקרקעין לא נרשמו, הן נותרו כזכויות אובליגטוריות בלבד. קרי, הן לא הבשילו לכדי זכויות קנייניות במקרקעין. אולם, הסעד שהמבקשת ביקשה היה ביטול העיקול על זכויות אחיה, שהיו רשומות ברישום המקרקעין. לאחר מכן נקבע שמהות תביעה זו לא הייתה חזקה, חלוקה או שימוש במקרקעין ולכן היא נכנסה לתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי.

 

על כן, השופט קבע שהתביעה הוגשה לבית המשפט לא לו הייתה סמכות עניינית לדון בנושא. משכך, הוא הורה על העברת התביעה לבית המשפט המוסמך. קרי, לבית המשפט המחוזי במקום הימצאותם של המקרקעין נשוא הדיון.