מהו תוקפה של תניית ויתור על דירת מגורים בהסכמי משכון?

נפקותה של תניית ויתור על דיוק חלופי בהסכם משכון
כאשר אדם מבקש לרכוש דירת מגורים או נכס דומה, וסכום הכסף לכך אינו מצוי בכיסו, באפשרותו לפנות אל הבנק ולבקש משכנתא – משכון הנכס הנרכש בתמורה לסיוע במימון רכישתו. העסקה דנן כדאית לשני הצדדים – הבנק גובה ריבית גבוהה על ההלוואה ארוכת השנים, ואילו ללקוח מתאפשר לרכוש דירת מגורים. בכדי למזער את הסיכונים של אי החזר ההלוואה, בנקים רבים מחתימים את הלווים על תניית ויתור על דיור חלופי במקרה של אי עמידה בתשלומי המשכנתא. סעיף 33 לחוק הגנת הדייר קובע כי אין לפנות אדם מדירת מגוריו במידה ואין לו אפשרות חלופית לדיור. לחלופין, ניתן לפנותו ובתנאי שיימצא עבורו מדור אלטרנטיבי. לאור הדברים האמורים, צפה ועולה השאלה המשפטית – האם תניית הויתור על הזכות למדור חלופי הינה חוקית וקבילה?
תיאור המקרה
להלן פרשה אשר התגלגלה לפתחו של בית המשפט ובמסגרתה נדרש המותב לשאלה המשפטית לעיל. השתלשלות העניינים החלה בעת שהתובעת רכשה דירה נוספת לצד זו בה החזיקה עוד קודם לכן. במטרה לממן את הרכישה, נטלה התובעת משכנתא מאת הנתבע, בנק למשכנתאות, ושיעבדה את שתי הדירות גם יחד לטובת החזר ההלוואה. הסכם המשכון כלל תניית ויתור על דיור חלופי. לאחר זמן מה נמכרה הדירה החדשה וחלק מן התמורה הועבר להחזר ההלוואה. כעבור שנים מספר, שוב לא הצליחה התובעת לעמוד בתשלומי המשכנתא, והבנק ביקש לפנותה מן הנכס. או אז הוגשה התביעה דנן, ובמסגרתה הותקפה תניית הויתור על מדור חלופי.
טענות הצדדים
התובעת טענה כי בעת שחתמה על הסכם המשכנתא לא הייתה מודעת לזכותה לדיור חלופי ואף לא הוסבר לה שוויתרה על הזכות כאמור. לאור זאת, נטען כי התנייה דנן הייתה חסרת כל נפקות משפטית, וכי היה על הבנק למצוא לתובעת דיור חלופי כתנאי לפינויה מן הנכס.
מנגד, הבנק טען כי תניית הויתור הייתה גלויה, ברורה ומפורשת, ומשכך, יצא הבנק ידי חובתו ועמד בחובות הנאמנות וההגינות לתובעת. בהתאם לכך, נטען כי תניית הויתור הייתה תקפה וקבילה.
דיון והכרעה – התביעה התקבלה, תניית הויתור בטלה ומבוטלת
בית המשפט האזין לעדויות הצדדים, בחן את טענותיהם ונפנה להכריע בדין. בראשית הדברים, צוין כי הסוגיה דנן עוררה קונפליקט בין שתי זכויות יסוד בשיטת המשפט הישראלית: מחד הזכות למדור (הוכרה במספר פסקי דין כנגזרת של הזכות לכבוד), ומאידך זכות הקניין. עם זאת, בית המשפט הפנה לסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, המקנה אכן זכות למדור חלופי ובלבד שלא נחתם ויתור על זכות זו, קרי החוק מאפשר את תניית הויתור. אף על פי כן, בית המשפט קבע כי דינה של התנייה היה להתבטל, וזאת מאחר והחוק המצוטט חוקק בטרם חוקקו חוקי היסוד, ומשכך נכון היה לפרשו בצמצום רב. הודגש כי כך הייתה המגמה בפסיקה זה שנים לא מעטות. יתרה מזאת, בית המשפט הפנה לפסיקה חדשה של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר קבעה כי תניית ויתור כזו נוגדת את תקנת הציבור ועל כן בטלה לפי הוראות סעיף 30 לחוק החוזים חלק כללי. בית המשפט קיבל הלכה זו ופסק בהתאם לה.
לא זו אף זו, נקבע כי תנייה מן הסוג הנדון ניתנת לסווג אף כתנייה מקפחת בחוזה אחיד, ועל כן דינה להתבטל. לאחר הדיון לעיל, ולמעלה מן הצורך, צוין כי גם בהנחה והתנייה לא נגדה את תקנת הציבור ולא קיפחה, הרי שמאחר ולא הוסבר לתובעת דבר על תוכן התנייה, הרי שדינה היה להתבטל גם בשל הסיבה הזו.
לאור העולה מן המקובץ, בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כי היה על הבנק למצוא לתובעת דיור חלופי בטרם יוכל לפנותה מן הנכס הממושכן.