לא פעם אנו שומעים על מצבים בהם אנשים ששוכרים נכס מחליטים לעזוב את הנכס לפני תום התקופה החוזית המוסכמת, כאשר הם מותירים את בעל הנכס ללא שוכרים חלופיים. במקרים אלו בעל הנכס יכול לטעון להפרת חוזה שכירות הנכס ולתבוע את השוכרים לפיצוי בגין נזקיו. הפרשה הנדונה עוסקת בסיטואציה כזאת.
יש לכם שאלה?
התובע בהליך זה היה בעל הזכויות בנכס הממוקם באיזור התעשיה בנהריה. לקראת סוף שנת 2003 הנתבעים החליטו על שכירת הנכס מהתובע ונערך חוזה שכירות. בפועל, החוזה חודש פעמיים ובשנת 2006, באמצע שנת השכירות, הנתבעים עזבו את הנכס המושכר. לטענת התובע, הנכס הושכר בפעם השלישית בתחילת שנת 2006 למשך של 12 חודשים, ועזיבת הנתבעים את הנכס במחצית התקופה הוותה הפרה של חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים.
התובע ציין כי הוא התיר לנתבעים לעזוב את הנכס לפני תום תקופת השכירות, אך בתנאי שימצאו שוכרים חלופיים - מה שלא הצליחו לעשות בפועל. לפיכך, התובע ביקש מבית המשפט בהליך זה פיצוי כספי על סך 90,500 שקלים עבור תשלום דמי השכירות בגין מחצית השנה שנותרה עד סוף שנת 2006; עבור תשלומים שהיה צריך לשלם עבור הנכס בחודשים אלו (מים, ביוב וחשמל); עבור נזקים שגרמו הנתבעים למושכר ועבור הוצאותיו שהוצאו על מנת למצוא שוכרים חלופיים. יש לציין כי כחלק מסכום הפיצוי שהתבקש, התובע ביקש מבית המשפט לפסוק לטובתו את הפיצוי שהוסכם בין הצדדים על הפרת החוזה בסך של 40,500 שקלים.
מנגד, הנתבעים טענו כי הוסכם בינם לבין התובע כי הם יכולים לעזוב את הדירה בהודעה מראש של 30 ימים בלבד. היות והם הודיעו לתובע על כך 30 ימים טרם שעזבו את הנכס שהושכר – הם לא הפרו את החוזה. הנתבעים גם ציינו סיבות שונות אשר גרמו להם לרצות לעזוב את הנכס המושכר. בנוסף, נטען שלא נגרם כל נזק לנכס.
קבלת התביעה
בית המשפט בחן את החוזה שנערך בין הצדדים. מחוזה זה עלה שההסכמה בין הצדדים הייתה שניתן להאריך את ההסכם לתקופות נוספות בנות שנה כל אחת, לכל הפחות. לפיכך, על פי חוזה השכירות, הנתבעים התחייבו להישאר בנכס עד תום שנת 2006 ולא עד תום מחצית השנה כפי שעשו בפועל. כמו כן, בית המשפט קבע כי הוסכם בין הצדדים בחוזה שלו הנתבעים ירצו לחדש את החוזה לשנה נוספת, עליהם לציין זאת בפני התובע 90 ימים לפני תום התקופה. נקבע כי מספר זה לא שיקף את מניין הימים לפיהם הנתבעים היו צריכים להודיע לתובע טרם רצונם לעזוב - כפי שטענו. כלומר, לא הייתה הוראה בחוזה אשר התירה לנתבעים לעזוב את הנכס במועד מוקדם יותר תוך מתן הודעה מראש. לכן, בית המשפט קבע כי הנתבעים הפרו את חוזה שכירות הנכס. יש לציין כי בית המשפט פסק שהנתבעים לא הוכיחו כי נאצלו לעזוב את הנכס עקב בעיות רבות בנכס ובסביבתו, ולכן נקבע טענה זו לא הייתה יכולה לעמוד לטובתם.
לאור האמור, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובע דמי השכירות עד תום התקופה החוזית. לעניין תשלומי המיסים והחשבונות עד תום התקופה החוזית, בית המשפט קבע כי "התובע לא סיפק כל ראיה באשר לגובה תשלומים אלו. באופן דומה נקבע כי התובע לא הוכיח נזק כלשהו אשר ארע לנכס המושכר ולכן בית המשפט לא הורה על פיצויו בגין ראש נזק זה. לעניין הפיצוי המוסכם, בית המשפט קבע כי היה על הנתבעים לפצות את התובע, אך בסכום הנמוך יותר מהפיצוי שהוסכם. זאת משום שהפיצוי שהוסכם לא היה סביר. סך התשלום בו חויבו הנתבעים עמד על 40,527 שקלים.
.jpg)
.jpg)
.JPG)
