ישנם קשישים רבים המועברים לבתי אבות משום שבני משפחתם אינם יכולים לדאוג לרווחתם בכל שעות היממה. במקרים אלו, על הסכם השהייה להיות מפורט ועל בית האבות לציין בו את מרכיבי התשלום החודשיים שיש לשלם. כמו כן, על התשלום החודשי להיות מותאם לסטטוס בו מוגדר הקשיש בבית האבות. בפרשה הנדונה חוייבה המנוחה בתשלום יתר היות והסטטוס בו סווגה לא היה מותאם למצבה הנפשי והגופני בפועל, כמו גם שלא היה מותאם למחלקה בה הוצבה.
יש לך שאלה?
בהליך זה המנוחה ושני ילדיה נתבעו בגין חוב שהייתה חייבת הראשונה לבית האבות שנוהל על ידי התובעת. על פי הנטען בכתב התביעה, בין התובעת לבין המנוחה נחתמו שלושה הסכמים. לפי ההסכם הראשון המנוחה אושפזה בבית אבות בחולון אשר היה בבעלותה של התובעת. לפי ההסכם השני, הנתבעים היו חייבים כולם ביחד ולחוד בתשלום לבית האבות. במועד מאוחר יותר הועברה המנוחה לבית אבות אחר המצוי בניהול הנתבעת, בעיקר משום שלא יכלה להסתגל למגורים עצמאיים בבית האבות בו שכנה, ובמסגרת זו נחתם ההסכם השלישי בו צויין כי הוא ביטל את כל ההסכמים הקודמים שנחתמו.
טיעוני הצדדים
התובעת טענה כי החל מחודש אפריל בשנת 1994 החל להצטבר חוב בעניינה של המנוחה עקב אי תשלום דמי אחזקה חודשיים ואי תשלום עלויות שירות נוספות. בכך, כפי שטענה התובעת, הנתבעים הפרו את ההסכם השלישי שנחתם. לאחר שהנתבעים לא שילמו את הדרוש, התובעת החליטה לממש את הערבות הבנקאית כולה. עם זאת, ערבות זה לא כיסתה את החוב כולו, שכן נותר חוב בסכום של 248,458.78 שקלים. למרות פניותיה החוזרות של התובעת אל הנתבעים החוב לא הוסדר, ומכאן התביעה הנידונה בהליך זה.
הנתבעים, מצידם, טענו כי החלק בתביעה שהתייחס לחובות שלפני חודש מרץ 1999 התיישן וכי הוא לא היה בר תביעה. כמו כן, הם טענו כי המנוחה לא הותירה ירושה ולכן תביעת העזבון לא הייתה הכרחית. בנוסף, הנתבעים טענו כי התובעת נהגה בחוסר תום לב, שכן גבתה מאמם סכומים גבוהים יותר, כאשר את הסכומים שהיה ראוי לגבות היה ניתן לשלם מדמי ביטוח הלאומי שקיבלה המנוחה.
ההכרעה
בנוגע לטענת ההתיישנות הנטענת, צוין כי היה מדובר בתביעה כספים שתקופת ההתיישנות לגביה היא 7 שנים. למרות שעברו יותר מ-7 להצטברות חלק מן החוב, בית המשפט דחה את טענת ההתיישנות וזאת משום שבהסכם השלישי עליו היו חתומים הנתבעים, הם הסכימו לביצוע כלל התשלומים – לרבות כל התשלומים הקודמים אשר לכאורה התיישנו.
בית המשפט קבע כי התובעת הפרה את הוראות הדין, בין היתר את תקנה 34(ג) לתקנות הפיקוח על מעונות (אחזקת זקנים עצמאים ותשושים במעון), התשמ"ו-1986, וזאת משום שלא פירטה בהסכם השלישי את גובה התשלום החודשי השוטף. בעניין גובה החיוב החודשי, צוין כי התובעת "נתפסה לטענות סותרות, בלתי מבוססות באשר למסלול התשלום בו חויבה המנוחה החל מיום מעברה למעמד של דייר עצמאי". בית המשפט הוסיף כי " על פי כל קנה מידה של סבירות והוגנות אין התובעת רשאית ככלל, לגבות תעריף חודשי החל לגבי דייר תשוש - במהלך היותו של אותו דייר במעמד – עצמאי".
לאור האמור, בית המשפט קבע כי בנסיבות שפורטו לעיל התובעת הפרה את חובת אמון והגינות שחלו עליה, ונהגה במימוש זכויותיה בחוסר תום לב ובהעדר שקיפות מינימלית שעלו לכדי הפרת ההסכם השלישי. כן נקבע כי הסכומים ששולמו לתובעת במהלך שהות המנוחה בבית האבות כיסו את החוב שחבה האחרונה. לפיכך, בית המשפט דחה את התביעה כנגד הנתבעים כולם וחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.
