הליך האבעייה המוסדר בפריט טז' לתוספת המצויה בחוק הבוררות, הינו הליך המאפשר לבורר הדן בעניינם של צדדים להעביר שאילתה בנושא משפטי אל בית המשפט, לשם חוות דעת. תכלית ההסדר לעיל היא לאפשר לבוררים, אשר לעיתים הינם חסרי השכלה משפטית לקבל סיוע, הדרכה ועצה מטעם בית המשפט – סוכנו של החוק והדין הפורמאלי. למרות ש"האבעייה" סווגה כהליך של מתן "עצה" לבורר, במספר פסיקות נקבע כי אין המדובר בעצה גרידא, כי אם בהחלטה מחייבת לכל דבר וענין. מנגד, התקיימו פסיקות שראו ב"אבעייה" כעצה בלבד.
יש לך שאלה?
תיאור המקרה להלן: הליך "אבעייה" שהפנה בורר לבית המשפט במטרה להכריע האם הראשון היה רשאי להמשיך ולשבת כבורר בסכסוך הספציפי דנן. המחלוקת התגלעה בעת שאחד הצדדים לבוררות סירב לשלם חלק משכר טרחתו של הבורר, בטענה כי השכר לא הוסכם, ומשכך התנער מסמכותו של הבורר בכל הנוגע להמשך ההליכים. לאור זאת, הבורר הגיש את הליך השאילתה של ה"אבעייה" במטרה לקבל "הכשר" להמשך ישיבתו בבוררות.
דיון והכרעה – ה"אבעייה" אינה ההליך המתאים בנוגע לפסלות בורר
בית המשפט בחן את השאילתה שהוגשה, התעמק בהשתלשלות הפרשה ומסר את הכרעתו. ראשית, בית המשפט בחן את הסוגיה האם הליך ה"אבעייה" הוא ההליך המתאים כאשר מתעוררת מחלוקת בנוגע להמשך תפקודו של הבורר. לשון אחרת: האם "השאלה המשפטית" יכולה להיות לגופו של בורר ולא רק לגופו של עניין? התשובה לשאלה זו אליבא דבית המשפט הייתה בשלילה. הודגש כי חוק הבוררות הינו הסדר מקיף, הוליסטי ומלא, וככזה, הוא מציג עילות ספציפיות לפסילת בורר. מדובר הוא בסעיף 11 לחוק הבוררות, אשר קובע שלוש עילות לפסילת בורר: חוסר אמון מצד הצדדים; עינוי דין והיעדר אפשרות מצד הבורר למלא את תפקידו. בהתקיים אחת מהעילות לעיל, מי מהצדדים לבוררות רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לפסול את הבורר.
בהתאם לכך, נקבע כי הליך ה"אבעייה" לא היה ההליך המתאים לטיפול בסוגיה. שכן, אילו הבורר חשב כי היה עליו לפסול עצמו, ראוי שהיה עושה כן, ומנגד, אם חשב אחד הצדדים כי הבורר אינו ראוי, היה עליו לפנות לבית המשפט בהתאם לחוק הבוררות.
יחד עם זאת, בית המשפט דן בסוגיה, מאחר והבקשה כבר הוגשה. צוין כי לעיתים כאשר בורר מוזמן להעיד בעניין הבוררות בה הוא עוסק, יוביל הדבר לפסילתו, אם כי לא בכל מקרה. הודגש כי במקרה דנן, ייתכן והבורר יוזמן להעיד בנוגע למחלוקת כספית מינורית, אך אף על פי כן לא עלול היה להתעורר חשש אובייקטיבי למשוא פנים, חשש אשר היה בכוחו לגרום לאיבוד אמון בבורר. הודגש כי חשש סובייקטיבי של מי מן הצדדים לא הספיק לצורך פסילת בורר. יתרה מזאת, נקבע כי רק כאשר עדותו של הבורר היא בעניין מהותי ומרכזי בנוגע לבוררות, יוביל הדבר לפסילת האחרון. אולם, במקרה דנן לא כך היו פני הדברים. לאור העולה מן המקובץ, הוחלט כי הבורר היה רשאי להמשיך לכהן בתפקידו.
