צווי עיקול מוצאים על ידי בתי המשפט על מנת להבטיח השבת חוב. לעיתים, צו זה מוצא במסגרת הליכים משפטיים בין בני זוג, כאשר אחד מהצדדים מעוניין למנוע הברחת נכסים השייכים גם לו ועתידים להיות מחולקים שווה בשווה. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעת פיצויים. על פי עובדות המקרה, התובעת והנתבע היו נשואים זו לזה ונולדו להם שלוש בנות. כעבור מספר שנים התגלו קשיים בחיי הנישואין ובני הזוג ניהלו מספר הליכים משפטיים, לרבות תביעות רכושיות. במהלך אחד מהליכים אלו, התובעת ביקשה להטיל עיקול על חשבונות הנתבע בבנק, למעט חשבון עובר ושב. בית המשפט נעתר לבקשה זו וצו העיקול הוצא והתקבל אצל הנתבע ביום 29.05.02. על אף קיומו של הצו, הנתבע משך יותר מעשרים אלף ₪ מהחשבונות המעוקלים. במהלך אוגוסט 2005, התובעת ביקשה לבטל את העיקול מאחר שהצדדים חתמו על הסכם גירושין במסגרתו חולקו החסכונות הכספיים שווה בשווה.
במסגרת תביעה זו, התובעת עתרה לחיוב הנתבע להשבת הסכומים אותם משך מהחשבון על אף קיומו של צו העיקול. הנתבע כלל לא הגיב לתביעה. יש לציין שהתובעת הפנתה תביעתה גם נגד הבנק בו היה החשבון ממנו נמשכו הכספים. הבנק טען בתגובה שהסכומים נמשכו מחשבון העובר ושב, עליו לא היה עיקול. בנוסף, נטען שהתובעת בעצמה משכה כספים מהחשבון בבנק חרף העיקול. לפיכך, הבנק טען שהתובעת נהגה כאילו לא הוטל צו עיקול ולכן הוא בוטל, מכוח תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
בית המשפט חייב את הבנק לשלם פיצויים עקב רשלנות
לאחר שמיעת טענות הצדדים, השופטת החליטה לקבל את התביעה. היא פסקה שבצו העיקול נתפסו הכספים אשר היו בחשבונות הנתבע בבנק במועד הוצאת צו העיקול. הלכה למעשה, הכספים אשר נמשכו על ידי הנתבע חרף הצו היו בחשבון פיקדון ולא בעובר ושב. כלומר, השופטת קבעה כי כספים אלו נכנסו לגדרי צו העיקול. לפיכך, כאשר הנתבע הראשון פעל להעברת כספים אלו מחשבון הפיקדון לחשבון העובר ושב, הוא הפר את הצו. לטענת הבנק, הכספים שנמשכו הופקדו בפיקדון לתקופה של שנה ובסיומה הועברו באופן אוטומטי לחשבון העובר ושב. אי לכך, לא היה ראוי לזקוף לחובת האחרון את העברת הכספים והפרת הצו.
השופטת דחתה טענה זו. היא קבעה שעצם העברת כספי הפיקדון לחשבון העובר ושב עלתה לכדי הפרה של צו העיקול על ידי הבנק. לא זו אף זו, גם אם בוצעה העברה אוטומטית, נקבע שהיה על הבנק ליידע את התובעת על כך על מנת שהאחרונה תוכל לפעול בהתאם. זאת ועוד, השופטת פסקה שהעובדה שהתובעת משכה בעצמה כספים מחשבון העובר ושב לא הייתה הפרה של צו העיקול. זאת מאחר וחשבון העובר ושב נגרע מצו העיקול מלכתחילה. לא זו אף זו, גם אם התובעת פעלה בניגוד לצו, לא הייתה בכך הצדקה להפרת הצו על ידי הבנק. לפיכך, השופטת קבעה שפעולת הבנק עת אפשר לנתבע למשוך כספים מחשבון הפיקדון חרף צו העיקול עלתה לכדי הפרת חובת הזהירות אותה הוא חב כלפי התובעת, כלקוחה. בנוסף, נפסק שהיה על הבנק לספק לתובעת את המידע על העברת הכספים לחשבון העובר ושב. לאור האמור לעיל, השופטת קבעה שהבנק פעל ברשלנות והטילה עליו אחריות על המעשה והנזק שנגרם לתובעת.
לבסוף, השופטת פסקה שבהסכם הגירושין התובעת לא הסכימה לוותר על כספים שהגיעו לה מידי הנתבע הראשון. כלומר, התובעת לא ויתרה על חלקה בכספים שנמשכו. זאת מאחר שבמסגרת הסכם הגירושין לא נאמר דבר מעבר לחלוקת הכספים שווה בשווה. בסופו של יום, השופטת הורתה לבנק לשלם לתובעת 12,500 ₪. סכום זה היה שווה למחצית הכספים שנמשכו על ידי הנתבע והיו שייכים לתובעת.
